פַּעַם אַחַת (מצורע) - הרחקתו המופלגת של ה"חפץ חיים" מלשון הרע

-לרדת מהעגלה-

"זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע"

הצרעת באה על חטא לשון הרע.

פעם אחת נסע החפץ חיים, רבי ישראל מאיר הכהן, בעגלה יחד עם קבוצת סוחרי בהמות. הדרך הייתה ארוכה, והסוחרים לא שתקו לרגע. הם דיברו בהתלהבות על שוורים חסונים, סוסים מהירים, פרות מניבות, ומה לא – כל שיחת חולין שהיית מצפה לשמוע מאנשי מסחר שכאלה.

החפץ חיים, איש צנוע ושקוע תמיד במחשבות של קדושה ויראת שמיים, ישב בפינה, שותק, שקוע בעולמו. הוא כמעט ולא שם לב לדיבורים סביבו – עד שפתאום קלטה אוזנו שינוי בַּטּוֹן.

"אתם יודעים מה שמעון עשה בשוק האחרון?" פלט אחד הסוחרים, וצחוק גס התגלגל בין היושבים. במהרה גלשה השיחה ללעג, רכילות ושמועות עסיסיות על סוחרים אחרים.

כאן הרים החפץ חיים את עיניו. בעדינות ובפשטות, כאילו העיר הערה בנוגע למזג האוויר, הוא אמר:
"אחים יקרים, כל הדרך שוחחתם שיחה נאה – על הסוסים והשוורים, דבר שיש לו קשר ישיר לפרנסתכם. אבל עכשיו... למה לעבור לעסוק בענייני הבריות? יש בדברים אלו איסורים חמורים של לשון הרע ורכילות."

אבל התגובה לא איחרה לבוא. הסוחרים הביטו בו בתימהון, ומיד פרץ גל של צחוק ולעג.
"מה זה, צדיק בעגלה שלנו?" גיחך אחד.
"נו באמת, שייתן לנו מוסר? מי הוא בכלל?"

החפץ חיים לא נבהל. הוא לא השיב לדבריהם, לא התריס ולא נעלב. להיפך – היה נדמה שהוא שקט יותר, שליו יותר. כאילו עצם ההפוגה מהשיחה השלילית הייתה עבורו נחת.

אך הצחוק נגמר במהרה, והשיחה הידרדרה שוב לרכילות. הפעם לא יכל לשתוק. הוא דיבר שוב – בתחנונים:
"אנא מכם, דַברו שוב על הסוסים שלכם, על הפרות – אבל לא על בני אדם. אל תפגעו באחרים כך, אל תטעימו את עצמכם בלשון הרע."

אבל דבריו נפלו על אוזניים ערלות.

אז קם החפץ חיים, פנה לעגלון וביקש ממנו לעצור.
"אנא," אמר בשקט, "תן לי לרדת כאן. מוטב לי ללכת רגלי, מאשר להישאר בעגלה שבה מזלזלים בכבודם של יהודים."

וכך, באמצע הדרך, ירד הצדיק מהעגלה – מותיר אחריו שקט רגעי ופרצופים המומים.