במדבר: איש על דגלו ועל מנגינתו

כשהרב לומד חזנות בעל כורחו – הומור יהודי עם מנגינה

אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ

רב אחד, היה דר בשכנותו של חזן.

בפרוס הימים הנוראים, החל החזן להתאמן לקראת תפילת ראש השנה, והיה מנגן נעימות חדשות בקול גדול, ביום ובלילה.

ביקש הרב מהחזן להנמיך את קולו, שכן הדבר מבטל אותו מתלמודו. כעס החזן והשיב כשהוא מצטט מלשון הפסוק "איש על מחנהו ואיש על דגלו" - הרב לרבנותו והחזן לחזנותו. יעסוק כבודו בשלו ואני אעסוק בשלי.

מתוך שנמשך הדבר, למד הרב שלא מדעת את המנגינות החדשות, והיו שגורות בפיו.

בראש השנה, נהוג היה, שהרב מתפלל שחרית לפני התיבה, והחזן תפילת מוסף. עבר הרב לפני התיבה בשחרית, והמנגינות החדשות מושרות בפיו, וכשעבר החזן לפני התיבה, לא נותר לו אלא לחזור על המנגינות ששר הרב בשחרית.

אחרי התפילה, התרעם החזן על הרב שלקח לו את כל המנגינות החדשות שלו. אמר לו הרב: הלא אתה אמרת "כל אחד בשלו - אתה במוספך ואני בשחריתי".