בחקתי: חסיד שוטה או עובד ה' באמת?

נדבות, נדרים וכוונות טובות – מתי הן הופכות למסוכנות?

אֲשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ לה' מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ

🕊️ תחילה לשון המקור 📜ואחריה ביאור קצר🔍 להבנה בנחת.

📜 לשון הרמב"ם

לְעוֹלָם לֹא יַקְדִּישׁ אָדָם, וְלֹא יַחֲרִים כָּל נְכָסָיו.
וְהָעוֹשֶׂה כֵּן, עוֹבֵר עַל דַּעַת הַכָּתוּב, שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר "מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ" וְלֹא כָּל אֲשֶׁר לוֹ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּ חֲכָמִים.

וְאֵין זוֹ חֲסִידוּת, אֶלָּא שְׁטוּת, שֶׁהֲרֵי הוּא מְאַבֵּד כָּל מָמוֹנוֹ, וְיִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת, וְאֵין מְרַחֲמִין עָלָיו.
וּבָזֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, אָמְרוּ חֲכָמִים 'חָסִיד שׁוֹטֶה מִכְּלַל מְבַלֵּי עוֹלָם'. 

אֶלָּא, כָּל הַמְפַזֵּר מָמוֹנוֹ בְּמִצְוֹת, אַל יְפַזֵּר יוֹתֵר מֵחֹמֶשׁ.
וְיִהְיֶה כְּמוֹ שֶׁצִּוּוּ נְבִיאִים "מְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט" - בֵּין בְּדִבְרֵי תּוֹרָה בֵּין בְּדִבְרֵי עוֹלָם. 

אֲפִלּוּ בְּקָרְבָּנוֹת שֶׁאָדָם חַיָּב בָּהֶן, הֲרֵי חָסָה תּוֹרָה עַל הַמָּמוֹן, וְאָמְרָה שֶׁיָּבִיא כְּפִי מִסַּת יָדוֹ.
קַל וָחֹמֶר לִדְבָרִים שֶׁלֹּא נִתְחַיֵּב בָּהֶן אֶלָּא מֵחֲמַת נִדְרוֹ, שֶׁלֹּא יִנְדֹּר אֶלָּא כָּרָאוּי לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר "אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ".

◼️

🔍 ביאור בעברית מדוברת

לעולם אין אדם מקדיש או מחרים לטובת ההקדש את כל נכסיו.
מי שעושה כך פועל בניגוד לכוונת הכתוב, שכן נאמר "מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ" – מקצת מנכסיו, ולא כולם, כפי שפירשו חכמים.

מעשה כזה איננו מידת חסידות אלא שטות:
האדם מאבד את כל ממונו, סופו שיזדקק לבריות, והן אינן מרחמות עליו – שהרי הוא הביא את מצבו על עצמו.

על דרך זו אמרו חכמים:
"חסיד שוטה – מכלל מבלי עולם."

לפיכך, אדם המפזר מממונו לצורך מצוות –
לא יפזר יותר מחומש.
וכך יהיה “מְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט” – במידה ובשיקול דעת,
בין בענייני תורה ובין בענייני העולם.

ואפילו בקרבנות שאדם חייב בהם, חסה התורה על ממונו,
וקבעה שיביא רק לפי יכולתו – “כְּפִי מִסַּת יָדוֹ”.
קל וחומר בדברים שאין אדם מתחייב בהם אלא מחמת נדרו,
שלא ינדור אלא כפי הראוי לו,
שנאמר:
“אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת ה’ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ.”