טומאת הגוף המת נובעת מפחיתותו
קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם
🕊️ תחילה לשון המקור 📜ואחריה ביאור קצר🔍 להבנה בנחת.
📜 לשון ספר החינוך
מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה:
לְפִי שֶׁהַכֹּהֲנִים נִבְחֲרוּ לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב "קְדוֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם", עַל כֵּן הִרְחִיקָם מִן הַמֵּת.
וּכְבָר כָּתַבְתִּי לְמַעְלָה (מצוה קנט), שֶׁעִנְיַן הַטֻּמְאָה - דָּבָר נִמְאָס וְנֶאֱלָח. וְגוּף הָאָדָם הַמֵּת, פֵּרְשׁוּ חֲכָמִים שֶׁהוּא אֲבִי אֲבוֹת הַטֻּמְאָה. כְּלוֹמַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ טֻמְאָה חֲזָקָה עַד מְאֹד - לְמַעְלָה מִכָּל טֻמְאָה.
וְהָעִנְיָן הוּא: כִּי בְּהִפָּרֵד מֵעָלָיו צוּרַת הַשֵּׂכֶל הַחַיָּה הַטּוֹבָה, וְיִשָּׁאֵר הוּא לְבַדּוֹ, בְּשֶׁגַּם הוּא בָּשָׂר פָּחוּת וְגָרוּעַ, וּמִשְׁתּוֹקֵק אֶל הָרָעוֹת, וְגַם בְּרָעָתוֹ רַבָּה הֶחֱטִיא הַנֶּפֶשׁ הַיְּקָרָה בְּעוֹדָהּ שׁוֹכֶנֶת אֶצְלוֹ, עַל כֵּן רָאוּי שֶׁיְּטַמֵּא כָּל סְבִיבָיו, בְּהִתְפַּשֵּׁט מֵעָלָיו כָּל הוֹדוֹ - שֶׁזֶּהוּ נַפְשׁוֹ, וְלֹא נִשְׁאַר בּוֹ כִּי אִם הַחֹמֶר הָרַע.
וְרָאוּי בֶּאֱמֶת לִמְשָׁרְתֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, לְהִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ, זוּלָתִי לַקְּרוֹבִים שֶׁהֻתַּר לָהֶם, כִּי אֲחִיהֶם בְּשָׂרָם הוּא, וְכָל דַּרְכֵי הַתּוֹרָה דַּרְכֵי נֹעַם וּנְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם, וְלֹא רָצְתָה לְצַעֲרָם כָּל כָּךְ כִּי יֵחַם לְבָבָם עַל הַקָּרוֹב הַמֵּת, שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לְהִתְקָרֵב תּוֹךְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר הוּא בְּתוֹכוֹ וְלִשְׁפֹּךְ אֶת רוּחָם וּלְהַשְׂבִּיעַ נַפְשָׁם בִּבְכִי עָלָיו.
וְרָאִיתִי רֶמֶז אֶל הַטַּעַם הַזֶּה שֶׁכָּתַבְתִּי בְּטֻמְאַת הַמֵּת, שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כִּי הַצַּדִּיקִים גְּמוּרִים אֵינָם מְטַמְּאִין. וּלְפִי הַדּוֹמֶה כִּי הַכַּוָּנָה, לְפִי שֶׁגּוּפָם טָהוֹר וְנָקִי וְלֹא הֶחֱטִיא נַפְשָׁם, אֲבָל סִיְּעָם לְזַכּוֹתָהּ, וְעַל כֵּן תַּעֲלֶה נַפְשָׁם בִּנְשִׁיקָה, וְעַל גֵּוָם יִשְׁכֹּן אוֹר זָרוּעַ לְעוֹלָם.
◼️
🔍 ביאור בעברית מדוברת
משורשי המצווה של טהרת הכהנים:
הכהנים נבחרו לעבוד את ה’ ולשמש בקודש, ולכן נאמר עליהם: “קדושים יהיו לאלוהיהם”. משום כך הרחיקה אותם התורה מן המגע עם המת.
כבר הוסבר קודם, שטומאה היא דבר דוחה ומאוס. חז״ל קבעו שגוף אדם שמת הוא אבי אבות הטומאה – כלומר, מקור הטומאה החזק והחמור ביותר.
הטעם לכך הוא זה: כל זמן שהנפש החיה והטובה שוכנת בגוף, יש לגוף ערך. אך כאשר הנפש נפרדת ממנו, נשאר הגוף לבדו – חומר גס ופחות, הנוטה לרע. לא רק זאת, אלא שבמשך החיים הגוף אף היה שותף בכך שהחטיא את הנפש. לכן, כאשר הנפש מסתלקת וכל הודו של האדם מסתלק עמה, ראוי שהגוף שנותר יטמא את סביבתו, שכן לא נשאר בו אלא החומר בלבד.
משום כך ראוי שמשרתי ה’ יתרחקו מן הטומאה הזו, ולא ייגעו במת כלל. עם זאת, התורה התירה לכהן להיטמא לקרוביו הקרובים ביותר – משום שהם בשר מבשרו. התורה דרכיה דרכי נועם, ולא רצתה לצער את האדם בשעת אבלו, כאשר לבו נשבר על מות קרובו. לכן לא מנעה ממנו להתקרב, להיכנס לאוהל, ולשפוך את לבו בבכי.
מצאתי גם רמז נוסף לטעם זה בדברי חז״ל, שאמרו שצדיקים גמורים אינם מטמאים במותם. נראה שהכוונה היא שגופם היה זך ונקי, ולא החטיא את נפשם – אלא להפך, סייע לה להיטהר ולהתרומם. לכן נפשם מסתלקת מן העולם בנשיקה, ועל גופם נשאר אור של קדושה גם לאחר המוות.