משל המגיד מדובנא (אמור) - מתי הקב"ה (כביכול) מתייגע?

-כאשר המנוחה נעשית למעמסה-

"שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ"

חז"ל במדרש מציינים, כי כאשר מתאספים ישראל אגודות אגודות, ושחים בשבת בדברי חול, הרי שבכך הם מייגעים את הקב"ה.

שואל המגיד מדובנא:

הרי שבת ניתנה למנוחה — אז איך ייתכן שאדם שובת ממלאכה, אך הקב"ה מתייגע בגללו?

ועונה:

כאשר אדם שובת ממלאכה אך ממלא את היום בדיבורים בטלים, שיחת חולין, לשון הרע, הוללות ושמחה פסולה – הוא אמנם נח בגופו, אך גורם לצער בשמיים. במקום שהשבת תהיה "שבתון לה'", היא נעשית כבדה כלפי מעלה – כעומס רוחני של חטא. כך גם אמר הנביא: "הוגעתם את ה' בדבריכם" – לא בגופכם, אלא ברוחכם.

וממשיל על כך, 2 משלים:

👈משל ראשון

בעיירה קטנה גר מלמד חרוץ ושקדן, שהיה מסור לתלמידיו. פעם אחת, בשעת צהריים, נאלץ לצאת בדחיפות לעניין דחוף – אולי להביא תרופה לאשתו החולה – והורה לתלמידים להישאר בכיתה ולנוח.

"בניי, זו מנוחה בשבילכם – שבו בשקט, אכלו משהו, קראו מעט או שוחחו בנחת," אמר בעוזבו.

אך משהתרחק, פרצו התלמידים בצחוק פרוע. הם טיפסו על שולחנות, השליכו קלמרים, שפכו דיו, ואחד אף זרק ספסל קטן שניפץ חלון. יוסל'ה נפצע במצח, ומוישל'ה ברח הביתה בבכי.

כאשר חזר המלמד – עייף, מודאג – ראה את ההרס ונדהם. לא זו בלבד שהמנוחה לא נוצלה לטובה, אלא שנהפכה לעונש – גם עבורם, וגם עבורו. באותו רגע אמר בליבו: "לא בשביל זה נתתי להם מנוחה..."

👈משל שני

בעיר גדולה חזר סוחר עשיר מנסיעה ארוכה מעבר לים. הוא הביא עמו מתנה יקרה לבנו האהוב — שעון כיס מהודר, זייגר משובח, עבודת יד של שען איטלקי, עם מחוגים דקים משובצים כסף.

כשנכנס לביתו, חיבק את בנו ואמר לו:
"זהו שעון מיוחד, בני. לא רק מורה השעות הוא, אלא סמל לזמן, לאחריות, לסדר. רצוני שתשמור עליו — לא רק כדי לדעת מתי לאכול או מתי לישון, אלא כדי שתזכור שהזמן הוא מתנה."

הילד קיבל את השעון בהתרגשות. ימים ספורים נהנה ממנו, אך עד מהרה החל להשתמש בו כצעצוע — פתח את המכסה שוב ושוב, שיחק עם הקפיץ, סובב את המחוגים בכוח, ובסופו של דבר נשבר הציר ונפלו הגלגלים הקטנים אחד-אחד. בתוך שבוע – הפך השעון למה שאינו פועל כלל.

כשראה זאת האב, פניו קדרו.
"כלום הבאתי לך את המתנה הזאת לצער? למה הפכת את מתנת אהבתי לבדיחה וליגון?"