פרשת קורח - סדר הטענות של דתן ואבירם: עיון בפרשנות האור החיים ורש"י (טעם לשולחן שבת)

האם דתן ואבירם רק התקוממו - או ניסו לערער את סמכות משה?

בפרשת קורח, כאשר משה פונה לדתן ואבירם ומבקש מהם להגיע אליו, הם משיבים לו בסירוב תקיף וטעון:

"לא נעלה. המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר, כי תשתרר עלינו גם השתרר? אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו..." (במדבר ט"ז, יב–יד)

במבט ראשון, נראה שסדר הטענות של דתן ואבירם מבלבל ואף לא הגיוני.
הרי הם פותחים באשמה חמורה - שמשה הביא אותם למות במדבר - ורק אחר כך מציינים שלא הביא אותם אל הארץ המובטחת.
לכאורה, ההריגה חמורה יותר מאי-הבאה לארץ, אז למה הטענה הקלה מופיעה לבסוף?

שאלה זו שואל ה"אור החיים" הקדוש, והוא מציע קריאה מחודשת במילים "אף לא".
לדבריו, אין זו טענה נפרדת אלא חידוד של סירובם להיענות לקריאתו של משה.
כלומר: לא זו בלבד שאתה אחראי על הוצאתנו ממצרים, ולא זו בלבד שאתה מוליך אותנו למיתה במדבר - אלא שגם אם כל העניין היה מסתכם באי-כניסה לארץ בלבד, גם אז לא היינו עולים. הסירוב שלנו מוחלט.

ובכל זאת, עדיין נותר קושי: מדוע הם משלבים את הטענה "כי תשתרר עלינו גם השתרר" בין טענת המוות לטענת הארץ? הרי מדובר בהאשמה משנית לכאורה - על הנהגה כוחנית.
והתשובה היא: אין זו טענה נפרדת כלל, אלא הסבר מניע.
דתן ואבירם מנסים להראות שכל פעולותיו של משה אינן שגיאות בתום לב, אלא חלק ממדיניות של שליטה ועריצות.
הוא לא רק כשל, לטענתם, אלא כִּוֵּן בזדון - והוכחה לכך היא עצם שליטתו בכוח: "תשתרר עלינו".

הסבר זה טמון גם בדברי רש"י:
"וְלֹא אֶל אֶרֶץ זָבָת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ, אֶלָּא גָּזַרְתָּ עָלֵינוּ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר, שֶׁאָמַרְתָּ לָנוּ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם".

דתן ואבירם לא רואים את הריגתם במדבר כעונש מאת ה' אלא כגזירתו האישית של מנהיג שתפס לעצמו סמכות יתרה.

▪️

קריאת עומק זו מגלה לנו את עומק המרידה של דתן ואבירם - לא רק בתוכן, אלא גם בסגנון ובמבנה הרטורי של טענותיהם.

הם מנסים לערער את עצם הלגיטימציה של מנהיגותו של משה, לא רק על בסיס תוצאה, אלא מתוך ייחוס כוונה - זדונית, של שליטה.

וכך מתברר לנו שוב, עד כמה חמור כוחה של מילה - וכמה הרס יכולה לחולל כאשר היא מונעת ממקום של חוסר אמון.