איך יכול המלך להיות ענו וגדול באותה עת?
לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו
הַתּוֹרָה, כָּךְ כּוֹתֵב הַמַּגִּיד מִדּוּבְּנָא, גָּזְרָה עַל הַמֶּלֶךְ שְׁנֵי הֲפָכִים בְּנוֹשֵׂא אֶחָד - הָרוֹמְמוּת וְהַשִּׁפְלוּת.
מָשָׁל
חבורה של סוחרים יצאה ללייפציג לרכוש סחורה. כולם לקחו סחורה בהקפה - אך לא בכמות שווה. אחד רכש כמות מרובה והתחייב בסכום גדול, אחר לקח מעט והתחייב בסכום קטן.
בדרכם חזרה, אחד נוסע עם עגלה עמוסה עד להתפקע, ואחר עם מעט חבילות - אך שניהם יודעים היטב: כל אחד חייב לשלם על מה שלקח.
מי שלקח הרבה - חייב הרבה. מי שלקח מעט - חייב מעט. לכן אין לאחד יתרון על חברו, כל עוד הם אנשים ישרים ומתכוונים לפרוע את חובם.
אולם, אם בליבם גמלה ההחלטה שלא לשוב ללייפציג ולא להתייצב מול הסוחר כדי לשלם את חובם - אז יש מקום לגאווה ריקה: זה מתפאר שלקח וחטף הרבה, וזה מתגאה שלקח מעט.
הַנִּמְשָׁל
כך הוא במלך: התורה מצווה עליו "לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה".
כל עוד אינו סר מן המצוות, והוא חש בנפשו שחוב גדול רובץ עליו - החובה לעמול בעבודת ה' ולהנהיג את העם ביושר - לא תעלה גאווה בלבו, כי יבין שאין לו על מה להתנשא מעל אחיו.
אך אם יסיר מלבו את תחושת החוב, יזניח את יראת ה', ולא יתכוון "לשלם" את חובו הרוחני - אז יימצא מקום לגאווה המדומה.