מה קרה כשסוחר דבש ביקש את פיקדונו מבני ידידו המנוח, וכיצד התגלתה יד ההשגחה בבית הדין?
יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל
כבר בשבוע הראשון לכהונתו של רבי לוי יצחק מברדיצ’ב כרבה של העיר, הגיע לפתחו דין תורה מורכב.
כך היה המעשה:
לפני כמה שנים הגיע לעיר סוחר דבש עשיר, עם חביות רבות כדי למכור ביריד. לפתע צנח מחיר הדבש, והסוחר חשש שיפסיד את כספו. הוא פנה לידידו בעיר וביקש ממנו לשמור את החביות אצלו במרתף עד שיחזרו המחירים לעלות. הידיד הסכים בלב שלם, והם גלגלו יחד את החביות הכבדות פנימה. מתוך אמון הדדי לא טרחו לנסח ביניהם שום מסמך.
השנים חלפו, מחירי הדבש נותרו נמוכים, והחביות נשכחו במרתף. יום אחד נפטר שומר הדבש בפתאומיות, מבלי שהספיק לספר לבניו על הפיקדון. גם השנים עברו – ופתאום החל מחיר הדבש לעלות. בא הסוחר לבית ידידו המנוח וביקש מבניו את החביות. הם, שלא ידעו כלל על ההסכם, סברו שהחביות היו של אביהם, וסירבו להחזירן. הוחלט לגשת אל הרב החדש – רבי לוי יצחק.
הרב שמע את שני הצדדים. על פי ההלכה, אי־אפשר להוציא רכוש מיתומים בלי ראיה ברורה. אבל ליבו התקשה לפסוק נגד סוחר שהיה ידוע כאדם ישר, וידוע לכל שהיה מיודד עם אביהם המנוח. הרב נשא תפילה שיזכה לסייעתא דשמיא.
ואז קם לפתע סוחר הדבש וצעק: “אני נזכר! אני נזכר!” וסיפר:
לפני חמישים שנה, כשהייתי נער צעיר, אבי נפטר והותיר אחריו עיזבון גדול עם חביות יין ושמן. אז הגיע לביתנו – מי אם לא אותו אדם, אבי היורשים שלפניי – ודרש שהחביות שלו. אחיי, שהיו צעירים ולא ידעו את פרטי עסקי אבינו, סירבו להחזיר, ובית הדין פסק לטובתנו.
והנה פלא – עכשיו, אחרי חמישים שנה, אני מוצא את עצמי באותו מצב ממש, אלא שהפעם אני בצד השני! ואף המחיר של הדבש שלי זהה למחיר היין והשמן ההם...
פניו של רבי לוי יצחק אורו. הוא הודה לה' שזיכה אותו לראות בעיניו גילוי של צדק אלוקי מושלם.