ויגש: לתפוס את הרגע שבו הלב נפתח

ראיון עם צלם תיעודי על צילום פיוסים, מוסר בעדשה, והכוח של תמונה אחת לשנות לבבות

וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר...

ראיון עם צלם תיעודי המתעד רגעי פיוס, איחוד משפחות וחיבוקים אחרי שתיקה ארוכה – על המבט שחשף אמת, והצילום ששמר עליה.

יהודה מתקרב ליוסף, לא רק פיזית – גם נפשית.
זהו רגע של עימות, אבל גם של קרבה; של אומץ לגשת, גם כשלא בטוח שיתקבל.
יש רגעים שבהם מילה אחת, מבט אחד, או דמעה אחת – מספרים סיפור שלם.
צלם תיעודי אחד מבלה את חייו בלחפש בדיוק את הרגעים הללו.

נעים להכיר

שמי דניאל קמיר, בן 67, צלם עיתונות וצלם תיעודי כבר חמשה עשורים.
צילמתי סכסוכים, הפגנות, וגם פיוסים.
אבל מה שאני מחפש באמת בעדשה – זה את הרגע שבו האדם מפסיק לשמור פאסון, והאמת יוצאת דרך העיניים.
זה יכול להיות חיבוק של אם ובנה אחרי נתק של שנים, לוחמים לשעבר משני עברי גבול שנפגשים, או אפילו שני חברים שהתפייסו אחרי ריב קטן – הרגש האנושי הוא אותו רגש.

איך מצלמים רגע פיוס?

פיוס לא מתוכנן.
אי אפשר “לביים” אמת.
אני תמיד מחפש את השנייה הזאת שאחרי – אחרי שהמילים נאמרו, אחרי הדמעה הראשונה, כשהגוף משחרר את המתח.
אז אני יודע שזה הרגע.
אם תנסה לצלם מוקדם מדי – תקבל דרמה. אם תחכה שנייה אחת יותר מדי – תקבל הצגה.
הצילום הטוב באמת קורה בין לבין.

אתה מחפש את הבכי, את החיבוק – או את מה שביניהם?

את מה שביניהם.
הצילום שלי הוא לא על האירוע, אלא על הנשימה שאחריו.
ברגע שצד אחד מניח את הראש על כתף של האחר – לא משנה מי פגע במי – שם אני לוחץ.
כי באותה שנייה בדיוק – נגמרה האשמה, והתחיל האדם.

איפה צילמת את הרגע הכי עוצמתי בקריירה שלך?

במפגש של שתי אחיות מבוגרות, שנפרדו בגיל שש בזמן עליית יהודי מרוקו.
אחת נשלחה לפנימייה בצפון, השנייה אומצה בפריז. הן לא דיברו 58 שנה.
כשנפגשו – לא היו מילים.
האחות הצעירה נגעה בפניה של אחותה ואמרה בלחש:
“לא דמיינתי שנחזור להזדקן יחד.”
התיקון הזה – ההבנה שהן הפסידו חיים שלמים, אבל עדיין יש להן את עכשיו – היה השקט הכי חזק ששמעתי.
צילמתי רק תמונה אחת. יותר מזה היה מיותר.

קרה שפיספסת את הרגע וביקשת מהם לביים אותו שוב?

קרה, פעם אחת, בתחילת הדרך.
ילד רץ לחבק את אביו שחזר מהצבא, ואני בדיוק החלפתי עדשה.
ביקשתי מהם “לחזור אחורה” ולחבק שוב.
הם עשו את זה, אבל כבר לא היה שם רגש – רק ניסיון לשחזר.
מאז נשבעתי: עדיף לפספס תמונה אמיתית מאשר לצלם שקר יפה.

האם כל תמונה ניתן לצלם גם בטלפון החכם?

ברמה הטכנית – כמעט הכול אפשר.
אבל צילום טוב הוא לא עניין של פיקסלים, אלא של נוכחות.
טלפון לא מחייב אותך לחשוב על הקומפוזיציה, על האור, על הכוונה.
מצלמה מקצועית גורמת לך לנשום לפני שאתה לוחץ, וזו הנשימה שמבדילה בין צילום למחשבה לצילום במקרה.

יש הבדל באיכות?

בוודאי.
מצלמה מקצועית מאפשרת שליטה באור, בעומק השדה, ובפרטים הזעירים שהופכים צילום לסיפור.
אבל מצד שני – דווקא טלפון יכול לתפוס רגע אינטימי, כי אנשים פחות נרתעים ממנו.
אז לפעמים, הפריים הכי כן – מצולם דווקא בלי עדשה גדולה.

למה זכויות היוצרים שייכות לצלם ולא למצולמים?

כי הצילום הוא לא רק תיעוד – הוא פרשנות.
הצלם בוחר את הזווית, האור, הרגע, מה ייכנס ומה יישאר בחוץ.
הצילום הוא אמירה, לא רק תיעוד מציאותי.
כמו שמלחין מחבר מנגינה משלו – גם אם כולם שומעים את אותן תווים.
אבל אני מאמין שגם למצולמים מגיע יחס של שותפות: הם נתנו את פניהם, את סיפורם.
יש בי אחריות אליהם לא פחות מהזכות על התמונה.

📸 ספר על תמונות צילום ידועות שנגעו בנפשך

שתיים נחרטו בי לעד:

הראשונה – הילד מגטו ורשה.
ילד קטן מרים ידיים מול חייל נאצי, עיניו פעורות בפחד.
זו תמונה שאין בה אלימות גלויה, ובכל זאת – כל זוועת המלחמה נמצאת בה.
היא מזכירה לי שכל צילום אמיתי חייב לשאול: איפה האדם?

והשנייה – צילום החיילים המתפללים ליד הכותל לאחר שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים.
פניהם עדיין מאובקות, חלקם עוד עוטים קסדות, והם עומדים מול האבנים בדממה של הוד.
אין שם פקודה, אין טקס – רק התגלות של רגש.
התמונה הזאת מבטאת רגע שבו אדם עומד חשוף מול נצח.

יש צילום שאתה מצטער עליו?

כן. פעם צילמתי חייל מחבק את אימו אחרי מלחמה.
הם לא שמו לב אליי.
התמונה פורסמה בעיתון וקיבלה המון תגובות – אבל אחר כך שמעתי שהאם נפגעה, כי הרגישה שפולשתי להם לרגע הפרטי ביותר.
מאז אני אומר לעצמי:
לא כל אמת חייבת להיחשף.
חובה מוסרית של צלם היא לדעת מתי לא לצלם.

בפגישות פיוס, אתה בוחר מראש צד בסיפור?

לא. אני בוחר צד של אמת.
לפעמים צד אחד “נראה צודק” יותר, אבל בעדשה אני רואה כאב דומה בשני הצדדים.
כמו בפרשה – יהודה ניגש, יוסף בוכה, ואין כבר “מי אשם” – רק שניים שמבינים זה את זה סוף סוף.
צילום פיוס הוא לא צילום של צדדים – הוא צילום של לבבות.

📷 רגע שלא תשכח

זה היה בטקס סיום של ישיבה תיכונית בצפון.
אבא ובנו לא דיברו שנים, אחרי מריבה ישנה על דרך החיים שבחר הבן.
כשהבן קיבל תעודת סיום, האבא עמד בצד, מהסס.
לא התכוונתי לצלם – רק התבוננתי.
ואז, בלי מילים, האב ניגש, הניח יד על כתף בנו, והם התחבקו.
שום מצלמה בעולם לא יכלה לעמוד מנגד.
זה היה “ויגש” קטן של ימינו – רגע שבו לב אחד ניגש אל לב אחר.

מילים וביטויים מהתחום

🔹 פריים – המסגרת שבה הכול נכנס. הבחירה מה להשאיר בחוץ חשובה לא פחות.
🔹 רגע מכונן – השנייה המדויקת שבה התמונה מספרת סיפור שלם.
🔹 עומק שדה – שליטה בפוקוס; מאפשר “לטשטש” את הרקע ולהדגיש את הרגש.
🔹 תאורה רכה – אור לא ישיר שיוצר תחושת חמלה ורוגע.
🔹 שפת גוף חזותית – הדרך שבה תנועה קטנה אומרת הכול, גם בלי מילים.

שאלות מקוראים 📬

רינה ממודיעין שואלת: איך אתה גורם לאנשים לבטוח בך בזמן כל כך רגיש?
תשובה: אני לא “גורם”. אני נעלם. אני עומד רחוק, בלי לדבר, בלי מצלמה בולטת.
ברגע שהם שוכחים שאני שם – האמת מתחילה לקרות.

יותם מהרצליה שואל: אתה לא מרגיש שאתה פולש לפרטיות?
תשובה: כל הזמן. לכן אני משתדל לצלם מתוך אמפתיה, לא מתוך סקרנות.
אם יש ספק – אני שם את המצלמה בצד.

נעמה מבאר שבע שואלת: יש דבר כזה “צילום של סליחה”?
תשובה: כן. אתה רואה את זה במבט.
זה לא חיבוק, לא חיוך – זו התרככות.
כשהכתפיים יורדות, כשהעיניים נרגעות – שם הסליחה מתרחשת.

לסיום, שאלה אישית

מה אתה מרגיש ברגע שאתה לוחץ על הכפתור?
דניאל מחייך:
“כמעט תמיד – פחד.
פחד שהרסתי רגע קדוש, ופחד שאם לא אצור, הוא ייעלם לנצח.
אבל אז אני רואה את התמונה, ואני יודע – היא לא עליהם, היא על כולנו.
כולנו מחפשים הזדמנות לגשת, לבקש סליחה, ולחזור להיות אחים.
וזה, מבחינתי, הצילום המושלם.”

📅 בשבוע הבא במדור

"זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן" – אחד השבטים הבודדים שקיבל ברכה עם ריח של מלח ורוח ים.
אבל מה המשמעות של לחיות כל החיים על הגבול שבין מים ליבשה?

ראיון מיוחד עם ספן ישראלי ותיק, שחי על הסיפון ומרגיש שהים הוא לא רק מקום – אלא שיעור באמונה.

על ההפלגות הארוכות, הרוח שיכולה להפוך ברגע לסערה,
על תחושת האחריות כשהכול תלוי בהחלטה שלך,
ועל הרגע שבו, אחרי שבועות בלב ים, אתה רואה שוב את קו החוף —
ומבין ש“לחוף ימים ישכון” זו לא רק ברכה – זו תובנה לחיים.

⚓ אל תחמיצו – סיפור של גבורה, אמונה, ושיבה אל החוף.

רוצים לשאול אותו משהו? שלחו ל־parasha.week@gmail.com

🧠 חלק מהטקסט נערך בסיוע כלי כתיבה מבוסס בינה מלאכותית. אם נפלה טעות – זה כנראה הוא, לא המרואיין.