למה דווקא במכות הערוב והארבה נאמר "הִנְנִי מַשְׁלִיחַ" ו"הִנְנִי מֵבִיא"?
הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבֻלֶךָ
מפני מה רק בהתראות על מכת הערוב ועל מכת הארבה מצאנו לשונות מיוחדות -
"הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ... אֶת הֶעָרוֹב",
"הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבֻלֶךָ"?
התשובה היא שבשתי המכות הללו, ה’ קיבץ פרטים ממקומות רחוקים, ויצר מהם כוח מתואם שהובא אל מצרים:
הערוב - חיות טרף שנאספו מכל הארצות, היערות והמדבריות,
והארבה - ענן חרקים שנישא באמצעות "רוּחַ קָדִים" מהמדבריות הרחוקות.
לכן נאמר בהן לשון "מַשְׁלִיחַ" ו־"מֵבִיא" -
פועל של תנועה, שליחה והבאה מרחוק, ולא רק פגיעה מקומית.
במכות אחרות, המכה נבראה בתוך מצרים עצמה:
הדם והצפרדע מִמֵּימֶיהָ, הכינים והשחין מֵעֲפָרָהּ, דֶּבֶר, ברד, חושך ובכורות - מתוכה ומֵאֲוִירָהּ.
רק הערוב והארבה – באו אליה מבחוץ.