שמות: מה אתה בונה ומה נשאר?

ראיון עם בנאי ותיק על יסודות, פיגומים ועל מה שבין חומר לרוח

וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה

נעים להכיר

שמי שלמה ברגר, בן 63, נשוי, אב לשישה וסב לנכדים.
עובד בבניין כבר למעלה מארבעים שנה – מאז שהייתי חייל משוחרר עם ידיים טובות וסבלנות גדולה.
עברתי דרך כל השלבים – מפועל פשוט, דרך מנהל עבודה ועד פיקוח על פרויקטים שלמים.
אני אומר תמיד: אפשר לדעת הכול על אדם לפי איך שהוא מניח לבנה.

מה אתה הכי אוהב בעבודה הזו?

אני אוהב לראות איך מתוך עפר וקצת מתכת צומח משהו שיש בו חיים.
קיר הוא לא רק קיר – מאחוריו יגורו אנשים, ישנו ילדים, יישמעו קולות של שמחה.
כל לבנה שאני מניח, אני מדמיין בה חיים עתידיים.
במובן הזה, כל בניין הוא קצת כמו תפילה.

יש קשר בין הפסוק "ויבן ערי מסכנות לפרעה" לעבודה שלך?

כן, וזה הבדל עצום.
במצרים בנו אנשים שלא ידעו בשביל מה הם בונים – זו הייתה עבודת עבדות, בלי נשמה.
היום, כשאני בונה, אני מרגיש שותף במשהו טוב.
הכול תלוי בשביל מי אתה בונה – למען כבודך, או למען החיים עצמם.

מה לומדים מבניין על סבלנות?

שום דבר אמיתי לא נבנה ביום אחד.
צריך לתת לכל שלב את הזמן שלו – ליסודות, לבטון, לייבוש, לבדיקה.
מי שמנסה למהר, מקבל סדקים.
גם בחיים זה כך: אם תדחוף לפני שהיסודות התייבשו – הכול יתמוטט.

איך אתה מתמודד עם תקלות או עיכובים?

היום אני יודע – אין דבר כזה “מושלם”.
תמיד משהו משתבש, נופל פיגום, מתעכבת יציקה, מגיע חומר פגום.
החכמה היא לא להיבהל.
כמו במצרים, גם אצלנו יש “עבודה בפרך” – רק שצריך למצוא בה משמעות.

איך נראית עבודת צוות באתר?

באתר בנייה אין אדם אחד שיכול לבד.
יש את זה ששופך בטון, זה שמיישר, זה שמודד, וזה שמפקח.
אם מישהו לא עושה את שלו – כולם נופלים.
הבניין הוא תוצאה של אחריות הדדית.
זה מזכיר לי את עם ישראל – עם של עובדים, שכל אחד לבנה ביסוד הכללי.

מה תפקידו של מנהל העבודה?

מנהל העבודה הוא העין הרואה הכול.
הוא לא רק בודק אם הקיר ישר, אלא אם הראש של הפועלים במצב טוב.
כי מי שעייף או כועס – עלול לטעות, והטעות הזו מסוכנת.
לכן לפעמים אני שואל פועל: "שתית מים?", לפני שאני שואל: "סיימת מדידה?".

איך אתה מתמודד עם הסיכון שבעבודה בגובה?

זה פחד בריא.
אני עובד עם רתמה, קסדה, והכי חשוב – עם תפילה בלב.
פעם חשבתי שאני גיבור, היום אני יודע שכל יום שאני חוזר הביתה בשלום – זה נס קטן.

איך באמת עובד הפיגום?

פיגום הוא שלד זמני שמאפשר לך לגעת בשמיים, אבל לדעת שזה לא שלך.
אתה עומד עליו, בונה, ואחר כך מפרק.
יש בזה מסר עמוק: גם בחיים אנחנו עומדים על פיגומים – כדי לבנות משהו גדול מאיתנו.

קרה לך מקרה מסוכן במיוחד?

כן. לפני שנים, קיר טפסנות קרס ברגע אחד – ואני עמדתי ממש לידו.
שנייה אחת מוקדם יותר והייתי מתחת להריסות.
זה היה יום ששינה אותי. מאז אני לא מזלזל בשום תקנה.
יש ביטוי אצלנו: "הקיר לא שוכח." – כל רשלנות, גם הקטנה ביותר, חוזרת אליך.

קרה שפיספסת משהו חשוב?

בטח. היה מקרה שבו שכחנו לבדוק גובה מדויק, וכל הקומה יצאה נמוכה בעשרה סנטימטרים.
אי אפשר היה לתקן – רק ללמוד לפעם הבאה.
בעולם הבניין, טעויות נבנות בבטון.

איך היית מגדיר "בניין טוב"?

בניין טוב הוא כזה שאחרי שהפיגומים יורדים – הוא עדיין עומד ישר.
גם בחיים: מה שנבנה נכון בפנים – מחזיק מעמד בחוץ.

רגע שלא תשכח

היה יום גשום במיוחד. בדיוק הנחנו את האבן האחרונה בחזית של בית כנסת ישן ששופץ.
באותו רגע יצא רב הקהילה ואמר ברכה בקול רם.
עמדתי שם, רטוב כולו, ופתאום הבנתי:
זה לא עוד קיר – זה מקום תפילה.
הרגשתי שזכיתי להניח אבן בבית של מישהו אחר – וזו זכות גדולה.

מילים וביטויים מהתחום

🔹 יסודות – מה שתחת הקרקע. אם הם חלשים – הכול קורס.
🔹 פיגום – מבנה זמני שמאפשר להגיע גבוה.
🔹 שלד – הבניין החשוף, לפני כל קישוט.
🔹 תקרה צפה – מבנה נתמך שאינו נשען על קיר תחתיו.

שאלות מקוראים 📬

רות מבני ברק שואלת: האם יש תפילה לפני תחילת יום עבודה?
תשובה: יש שנוהגים לומר “שיהיה היום הזה ישר ומבורך”. אני אומר בלב: “שכל מה שאבנה – יחזיק מעמד”.

אלון מכפר סבא שואל: מה ההבדל בין בנאי לקבלן?
תשובה: הקבלן בונה על הנייר, הבנאי – בידיים.
אבל שניהם צריכים לדעת לתכנן מראש.

אור ממעלות שואל: מה זה בעצם טפסנות?
תשובה: טפסנות היא בניית תבניות עץ או מתכת שאליהן יוצקים את הבטון הרטוב.
כשזה מתקשה, מפרקים את הטפסות – ונשאר קיר מדויק וחזק.
במובן מסוים זו אומנות בפני עצמה – לבנות משהו שנועד להתפרק.

שלי מרעננה שואלת: למה צריך לשלב ברזל בבטון?
תשובה: בטון חזק מאוד בלחיצה - לא נמעך, אבל חלש במתיחה - עלול להיקרע.
הברזל – הפוך.
בטון וברזל הם כמו זוג נשוי – אחד חזק היכן שהשני חלש.

דניאל מירושלים שואל: האם בנייני הלבנים של היום יתקיימו מאות שנים כמו של פעם?
תשובה: הלבנים של פעם נבנו ידנית ונצרבו בתנורים פשוטים, אבל עמדו בזכות עוביין והחומר.
היום משתמשים בבטון מזוין ובלבנים קלות יותר – הן לא יחזיקו אלף שנה, אבל הן בטוחות, מבודדות וחכמות בהרבה.
היופי הוא לא בעמידות, אלא ביכולת לתקן ולשפר – כמו בני אדם.

לסיום, שאלה אישית

אם היית צריך לברך את הבניינים שאתה בונה – איזו ברכה היית נותן להם?
שלמה מחייך:
“שיהיו בהם אור, ילדים, קולות של שמחה – ושהלב של האנשים שגרים בתוכם יהיה חזק כמו הבטון שמתחת.”

📅 בשבוע הבא במדור:

"קֹלוֹת וּבָרָד וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה" – אש וברד יורדים יחד,

תופעה לא טבעית – חיבור בין שני כוחות מנוגדים שפועלים בהרמוניה אלוקית.

ראיון מיוחד עם חשמלאי מתח גבוה,
על עבודה עם אנרגיה שאינה נראית לעין, על אחריות עצומה ועל גבול דק בין אור לסכנה.

איך מתמודדים עם פחד כשזרם של עשרות אלפי וולט עובר לידך,
מה נלמד על שליטה בכוח – ומה בין ברק שמכה באדמה לחשמל שעובר בכבל בידיים אנושיות.

🔌 פרשת וארא מזכירה לנו: גם אש וברד, אור וסכנה – יכולים לפעול יחד, אם יודעים לשמור על מתח נכון

רוצים לשאול אותו משהו? שלחו ל־parasha.week@gmail.com

🧠 חלק מהטקסט נערך בסיוע כלי כתיבה מבוסס בינה מלאכותית. אם נפלה טעות – זה כנראה הוא, לא המרואיין.