כרטיס ביקור (ויצא) קורות יעקב בבית לבן

20 שנות עבודה.

חלום יעקב 

בדרכו מבאר שבע לחרן, לן יעקב בהר המוריה בירושלים.
בחלומו, ראה סולם שבסיסו בארץ (בבאר שבע), ראשו בשמים, ואמצע שיפועו מעל הר המוריה.
מלאכי ארץ ישראל עלו בו, ואילו מלאכי חו"ל ירדו בו כדי לְלַוּוֹתוֹ אל חרן.
בחזיונו, הבטיח לו ה' כי ארץ כנען (אותה כבר הבטיח ה' לאברהם וליצחק) - תינתן לצאצאיו, וכי ישמור עליו עד שיחזור לארץ כנען.

בהקיצו, הבין יעקב שבמקום קדוש לן, והקים מצבה לכבוד ה'.
מצבה - מבנה של אבן אחת.
מזבח - מבנה המורכב מאבנים רבות.
בתחילה (בימי האבות), אהב ה' את המזבחות ואת המצבות, אבל לאחר שהחלו עובדי האלילים להקים מצבות לאלוהיהם - אסר ה' על ישראל להקים מצבות, והתיר רק את המזבחות.

יעקב נדר להקריב על המצבה קרבנות בשובו בשלום מבית לבן.

בדרכו לחרן, השתהה יעקב 14 שנה ולמד תורה בישיבת עֵבֶר.

יעקב נושא את רחל ולאה

בהגיעו לחרן, ראה יעקב 3 עדרי צאן רובצים סביב הבאר בצהרי היום.
לשאלתו, מדוע אינם משקים את צאנם וממשיכים ברעייתו, ענו, כי הם זקוקים לעזרת רועים נוספים בהרמת האבן המכסה את פי הבאר. האבן הונחה שם למנוע את גניבת המים ע"י רועים נוודים.

בראות יעקב את רחל בת לבן באה לבאר - אזר כוחו והסיר בעצמו את האבן מעל הבאר.

ללבן לא היו (עדיין) בנים זכרים - מלבד לאה (הבכירה) ורחל (הצעירה).
יעקב, ביקש לשאת את רחל תמורת עבודת 7 שנים ברעיית צאן לבן.

בתום 7 השנים, הביא לבן הרמאי אל יעקב - את לאה.
מטרתו הייתה ליהנות משנות עבודה נוספות שיבצע יעקב עבור רחל.
ואכן, כך היה.
בתום שבעת ימי משתה הנישואין של לאה, נשא יעקב גם את רחל, ובתמורה עבד 7 שנים נוספות.

לאמתו של דבר, לא בטח יעקב מלכתחילה בלבן, וחשש מרמאות שכזאת. לכן סיכם מראש עם רחל על סימני סתר שישמשו לזיהוייה באופן ודאי. ברם, רחל שחששה לבייש את אחותה ברבים - גילתה לה את הסימנים.

בני יעקב

רחל האהובה הייתה עקרה.
לאה שחוותה צער בגין היותה פחות אהובה - ילדה - את: ראובן, שמעון, לוי ויהודה.

רחל נתנה את בלהה שפחתה ליעקב, במטרה לגדל את הילדים שֶׁיִּוָּלְדוּ לו ממנה.
בלהה ילדה את: דן ונפתלי.

גם לאה, נתנה את זלפה שפחתה ליעקב, והיא ילדה לו את: גד ואשר.

ראובן בן לאה, מצא דודאים והביאם לאמו.
רחל ביקשה לקבל מהם מעט (בשל היותם מסוגלים לפריה ורביה).
לאה נתנה לה, בתמורה לכך שרחל תאפשר ליעקב ללון באוהלה בלילה.
בשכר זה, ילדה לאה את יששכר.
לאחריו את זבולון, ולבסוף את דינה.

אלוקים זכר את צער רחל, וחנן אותה בבן - יוסף.

קראו עוד בפוסט "כאן מעיינים 👈 לפרשת ויצא"

6 שנות עבודה בשכר הצאן

לאחר לידת יוסף, ביקש יעקב מלבן רשות לחזור לכנען.
לבן, שידע כי עדריו התברכו בגלל יעקב, ביקש ממנו להמשיך במלאכת רעיית הצאן בתמורה לשכר.
(עד כה עֲבָדוֹ 14 שנה בחינם - בתמורה לבנותיו)

יעקב, שהכיר את רמאות לבן, הציע כי שכרו יורכב מוולדות הצאן הנדירים (יחסית):

• בעיזים - אלו שייולדו עם נקודות/טלאים לבנים.
  (מרבית העיזים הן שחורות לגמרי)
• בכבשים - אלו שייולדו עם נקודות/טלאים לבנים, וכן החומים.
  (מרבית הכבשים הן לבנות/שחורות לגמרי)

לבן הסכים לתנאי, והם הפרישו מהעדרים את העיזים והכבשים הבוגרים - בעלי הגוונים המוסכמים הנ"ל - כדי להבטיח שהוולדות לא יושפעו מהם.

יעקב הֻרְשָׁה לפעול בדרכים טבעיות כדי להשפיע על צבע הוולדות.
הוא הציג בְּשִׁקְתוֹת המים, מקלות כהים בעלי פיצולים (עיגולים) לבנים.
הדבר גרם לצאן ללדת בעיקר וולדות נקודים וטלואים.
מקנהו התרבה, והוא רכש שפחות ועבדים, גמלים וחמורים.

בריחת יעקב מחרן

מקץ 6 שנים, שמע יעקב את בני לבן (אלו נולדו לו לאחר נישואי רחל ולאה) מתלחשים, כי יעקב גונב את רכוש אביהם.

יעקב נוֹעַץ ברחל ולאה, על כוונתו לברוח מחרן, קודם שלבן הרמאי יגזול ממנו את הרכוש וגם את המשפחה (הנשים והילדים).

בהסכמתן, ניצל את ההזדמנות - בה הלכו לבן ובניו לחוג את גֵּז צאנם - במקום המרוחק מַהֲלָךְ 3 ימים, וברח.

בתוך כך, גנבה רחל את התרפים של אביה, במטרה להפרישו מעבודה זרה.
התרפים הם פסלים בצורת אדם, ויש בכוחן להשמיע קול ולנבא לפעמים את העתיד לבוא. 

בהגיע השמועה אל לבן, רדף אחרי יעקב והשיג אותו בהרי הגלעד (בצפון מזרח ארץ כנען).
ברם, בלילה, הזהיר אלוקים את לבן שלא לפגוע ביעקב.

כשנפגשו בבוקר, התלונן לבן בפני יעקב על שברח מבלי להיפרד, ואף גנב את אלוהיו (התרפים).
לבן חיפש את התרפים באוהלי יעקב ולא מצאם, כיוון שרחל הניחה אותם תחת האוכף של אחד הגמלים.

יעקב הוכיח את לבן על דרכי הרמאות שנקט בהן נגדו:
החלפת רחל בלאה, ושינוי תנאי השכר בכל שני וחמישי.
לדוגמה, לאחר שנוכח שהוולדות אכן נקודים וטלואים, החליט לבן להגביל את שכרו לעקודים (בעלי עיגול לבן  סביב הקרסול). כמו כן, התווכח עמו על כל נקודה וטען שהיא קטנה מכדי להצדיק את הגדרת הצאן כנקוד....
יעקב אף ציין את מסירותו הרבה לעבודת הָרְעִיָּה הקשה והתובענית.

גַּל עֵד 

אז כרתו יעקב ולבן ביניהם ברית שלום.
הם הקימו גל אבנים (גל-עד), ונשבעו שאף אחד מהם לא יעבור את הגל בדרכו לגרום רעה לחברו.

יעקב המשיך בדרכו לכנען, ובהגיעו לְמַחֲנַיִם (בדרום הגלעד - ממזרח לירדן) פגש במלאכי ארץ ישראל שבאו לְלַוּוֹתוֹ בכניסתו לכנען.