משלי המגיד מדובנא (מקץ) - מלומדים, אבל ללא חכמת חיים

מעלה השערות לגבי אבן ריחיים

לא הכל עניין של לוגיקה!

"וַיִּקְרָא אֶת כָּל חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת כָּל חֲכָמֶיהָ וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת חֲלֹמוֹ וְאֵין פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה"

המדרש מספר כי החרטומים הציעו השערות שונות לפני פרעה, אבל הוא לא השתכנע.

האחד אמר כי שבע הפרות הטובות הן שבע ארצות שאותן יכבוש פרעה, ואילו שבע הפרות הרעות מורות על שבע ארצות שיאבד.

האחר טען כי הפרות הטובות מנבאות כי שבע בנות יוולדו לו, והרעות מנבאות את מיתתן.

מתפלא על כך המגיד מדובנא,
הרי התורה עצמה מעידה עליהם, ומכנה אותם בשם 'חכמים'.
הכיצד זה לא ידעו לפתור בחכמתם את החלומות?
ועונה - כדרכו - במשל:


משל:

לְמֶלֶךְ אַדִּיר הָיָה בֵּן לֹא חָכָם.

וַיַחְשֹׁב הַמֶּלֶךְ בְּלִבּוֹ, הֵן בְּנִי יְחִידִי רֵיק מֵחָכְמָה וּמַדָּע, וְאֵיךְ יִמְלֹךְ אַחֲרֵי מוֹתִי?

הֶחֱלִיט הַמֶּלֶךְ בְּדַעְתּוֹ, לִשְׁלֹחַ אוֹתוֹ לִלְמֹד בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה הַגְּבוֹהָה אֲשֶׁר בְּבֶרְלִין, לְמַעַן יִקְנֶה חָכְמָה וְהַשְׂכָּלָה.

לְאַחַר שְׁהִיָּה בַּת כַּמָּה שָׁנִים, כָּתַב הַבֵּן אִגֶּרֶת לְאָבִיו, בָּהּ בִּקֵּשׁ שֶׁיִּשְׁלַח לְקַחְתּוֹ לְהֲשִׁיבוֹ אֶל אַרְמוֹן הַמְּלוּכָה, יַעַן כְּבָר הֶחְכִּים עַד מְאוֹד וְהוּא מְלֻמָּד דֵּי הַצֹּרֶךְ.

וַיִשְׁלַח אֵלָיו הַמֶּלֶךְ אֶת גְּדוֹלֵי הַשָּׂרִים, וַיָבִיאוּ אוֹתוֹ לְאַרְמוֹנוֹ.
וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ מִשְׁתֶּה גָדוֹל לְכָל שָׂרָיו וְיוֹעֲצָיו.
וַיְהִי כְּטוֹב לִבָּם בַּיַּיִן, עָלָה בְּדַעַת אֶחָד מֵהַשָּׂרִים, לִבְחֹן אֶת חָכְמַת הַבֵּן וְהַשְׂכָּלָתוֹ, וַיִשְׁאַל אוֹתוֹ אוֹדוֹת סוּגֵי הַחָכְמוֹת שֶׁלָּמַד שָׁם.

הֵשִׁיב הַבֵּן הַמְּלֻמָּד, כִּי לָמַד אֶת חָכְמַת הַמְּדִידָה (הַנְדָּסָה) וְהַתִּשְׁבֹּרֶת (מָתֵמָטִיקָה).

וַיִּקַּח הַשַּׂר בְּיָדוֹ טַבַּעַת עֲגֻלָּה, וַיְשִׂימֶהָ בְּתוֹךְ אֶגְרוֹפוֹ הַקָּפוּץ, וַיוֹשִׁיט אֵלָיו אֶת יָדוֹ, לְבָחֳנוֹ הַאִם יַכִּיר מָה הַחֵפֶץ הַנִּמְצָא בְּיָדוֹ?

וַיֹאחַז הַנָּסִיךְ בְּכַף יַד הַשַּׂר וַיְמַשֵּׁשׁ אוֹתָהּ, וַישַׁעֵר עַל פִּי כְּלָלֵי הַלִּמּוּדִים שֶׁלָּמַד, וְאָמַר: "אוֹחֵז אַתָּה בְּיָדְךָ, בְּדָבָר עֲגַלְגַּל, חָלוּל בְּאֶמְצָעוֹ, וְהַהֶקֵּף סוֹבֵב אוֹתוֹ".

וְהַשַּׂר מִשְׁתָּאֶה מְאוֹד עַל רֹב הַתְּבוּנָה, וְלֹא הִתְאַפֵּק מִלִּשְׁאֹל עוֹד "הֵן אֱמֶת, צָדַקְתָּ בִּדְבָרֶךָ, אַךְ הַגֵּד נָא מַהוּ אוֹתוֹ דָּבָר עָגֹל וְחָלוּל זֶה?"

***

וְהִנֵּה - קוֹרְאִים נִכְבָּדִים - הֲלֹא מְבִינִים אַתֶּם, כִּי כְּלָלֵי הַחָכְמָה מְלַמְּדִים רַק אֶת צוּרַת הַדָּבָר וְתַבְנִיתוֹ, הַאִם מְרֻבָּע הוּא, אוֹ עָגֹל אוֹ מַלְבֵּן, אֲבָל אֵין הֵם יוֹרְדִים עַד פֵּרוּט סוּג הַדָּבָר בְּעַצְמוֹ.

***

וּבַאֲשֶׁר לִשְׁאֵלַת הַשַּׂר, שָׁקַע הַנָּסִיךְ רְגָעִים אֲחָדִים בְּמַחֲשָׁבָה עֲמֻקָּה, וּלְפֶתַע אוֹרוּ עֵינָיו וְהוּא הִכְרִיז: "הִנֵּה הַדָּבָר אֲשֶׁר בְּכַף יָדְךָ הוּא אֶבֶן הָרֵחַיִם הָעֲגֻלָּה"...


הַנִּמְשָׁל:

הַחַרְטֻמִּים הָיוּ יוֹדְעִים אֶת חָכְמַת פִּתְרוֹן הַחֲלוֹמוֹת, עַל פִּי כְּלָלֵי הַלִּמּוּדִים וְעַל פִּי חָכְמָתָם.
אֶלָּא שֶׁזּוֹ, אֵינָהּ מְלַמֶּדֶת אֶלָּא עַל דֶּרֶךְ הַכְּלָל.

כְּמוֹ שֶׁבַע פָּרוֹת טוֹבוֹת רוֹמְזוֹת עַל אֵיזֶה שֶׁבַע דְּבָרִים טוֹבִים, וְכֵן הַשִּׁבֳּלִים הַטּוֹבוֹת, וְהַהֵפֶךְ - בְּהֵפֶךְ.
וְעַל כֵּן עָלָה עַל לִבָּם כִּי שֶׁבַע הַפָּרוֹת רוֹמְזוֹת עַל שֶׁבַע מְדִינוֹת וְכַדּוֹמֶה.

אַךְ לֹא יָדְעוּ לִשְׁקֹל הֶגְיוֹנָם בְּפֶלֶס הַתְּבוּנָה, לְהָבִין אֶת הַדִּמּוּי הֶעָמֹק הָעוֹמֵד מֵאֲחוֹרֵי הַדְּבָרִים כַּאֲשֶׁר יֶדַע יוֹסֵף.

(מעובד עפ"י משלי המגיד מדובנא)

ישראל וייס

חדש יותר ישן יותר