מקץ: מלומדים - אבל ללא חכמת חיים

לא הכל עניין של לוגיקה!

וַיִּקְרָא אֶת כָּל חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת כָּל חֲכָמֶיהָ וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת חֲלֹמוֹ וְאֵין פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה

המדרש מספר כי החרטומים הציעו השערות שונות לפני פרעה, אבל הוא לא השתכנע.
האחד אמר כי שבע הפרות הטובות הן שבע ארצות שאותן יכבוש פרעה, ואילו שבע הפרות הרעות מורות על שבע ארצות שיאבד.
האחר טען כי הפרות הטובות מנבאות כי שבע בנות יוולדו לו, והרעות מנבאות את מיתתן.

מתפלא על כך המגיד מדובנא: הרי התורה עצמה מעידה עליהם, ומכנה אותם בשם 'חכמים'.
הכיצד זה לא ידעו לפתור בחכמתם את החלומות?
וכדרכו, הוא עונה במשל:

משל:

מלך גדול היה לו בן יחיד, אך חסר שכל ודעת. דאג המלך לעתידו, והחליט לשלוח את הבן ללמוד באוניברסיטה נודעת בברלין, כדי שיקנה חכמה והשכלה.
חלפו כמה שנים, והבן כתב לאביו כי כבר החכים דיו, וביקש לשוב לארמון.
המלך שמח ושלח שרי צבא להביאו, ובשובו ערך לו משתה גדול לכבודו.

באמצע המשתה, ביקש אחד השרים לבחון את חכמת הנסיך.
שאל אותו: “אמור נא, אילו חכמות למדת?”
ענה הבן בגאווה: “למדתי מדידה ותשבורת - הנדסה ומתמטיקה.”

נטל השר טבעת עגולה, החביא אותה בכף ידו הקפוצה, ושאל: “אם חכמתך רבה כל כך, אמור לי -מה אני מחזיק בידי?”
הנסיך ניגש, מישש את האגרוף, חישב לפי כללי הלימוד ואמר בביטחון: “הנך מחזיק בידך דבר עגול, חלול במרכזו, והיקפו סובב סביבו.”

השר חייך ואמר: “יפה אמרת. אך מהו אותו דבר עגול וחלול?”
הנסיך שקע בהרהור, הרים את עיניו והכריז ברצינות: “אבן ריחיים!”

נמשל:

כך גם חכמי מצרים. הם ידעו את כללי חכמת פתרון החלומות - כיצד לדמות דבר לדבר ולזהות סימנים כלליים.
אבל כל חכמתם לא ירדה לעומק העניין. הם ראו בפרות רק סמל כללי לשבעה דברים טובים, ובשיבולים - שבעה דברים אחרים, בלי להבין את משמעותם העמוקה.

יוסף, לעומתם, לא הסתפק בכלליות. הוא ירד לשורש הדימוי, הבחין בקשר שבין היאור, התבואה והחיים עצמם, והבין כי מדובר בשנות שובע ורעב.
הוא לא ניחש - אלא הבין באמת