וישלח: מעשי אבות סימן לבנים

לא על עצמו התפלל יעקב, אלא עלינו!

וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ

ממה ירא יעקב? ולמה היה לו צר? תמה המגיד מדובנא.

הרי הקב"ה הבטיח לו לשומרו בשובו מחרן, מחנה מלאכים ליווה אותו לדרכו, איתו היו עבדים רבים ורועי צאן עם כלביהם, והוא עצמו היה גיבור – די אם נזכיר כיצד הסיר לבדו את האבן הכבדה מעל פי הבאר.

אז ממה פחד?

המגיד משיב במשל.

המשל

בעיר אחת היו חולים רבים, אך לא היה בה רופא. שר העיר גר בעיר רחוקה, ושם היה עמו רופא חכם ומיומן. בשל המרחק הרב, לא שלח השר את רופאו לאותה העיר.

באותה עיר גר אדם נכבד ויקר לשר, שהיה בריא בדרך כלל. יום אחד חש בכאב קל בראשו. הוא ידע שיכול להקל על עצמו בקלות – לצנן את ראשו במים צוננים או לשתות תה מרפא – ובכל זאת החל לגנוח ולדרוש שיישלח שליח לשר שיביא את הרופא לעיר.

משפחתו השתוממה: על כאב קל כל כך אתה מעלה מהומה?

חייך האיש ואמר: "שוטים! האם בשביל הכאב שלי אני מבקש רופא? הרי אני יודע שארגיש טוב במהרה גם בלעדיו. אני דואג לחולים הרבים שבעיר. אם יבוא הרופא בעבורי – הוא ירפא גם אותם על הדרך".

הנמשל

כך גם יעקב אבינו. הוא עצמו לא פחד ולא דאג לעצמו – הוא סמך על הבטחת ה'. פחדו היה בעבורנו, הדורות הבאים.

הקב"ה הביט קדימה וראה את הדורות שיבואו – דלים במעשים טובים, חסרי זכות לעורר רחמים. לכן סיבב שיארעו לאבותינו ניסיונות וצרות המזכירים את מה שיעבור עלינו בעתיד.

ואף שיעקב ידע שהישועה לו תבוא, הוא התפלל והשליך יהבו על ה' – לא למענו, אלא למעננו. כדי שכאשר תבוא ישועה לו בדרך ניסית, היא תשמש כפתח וישועה גם לנו – גם אם איננו ראויים לכך כלל.