מצורע: נגעי בתים - ברכה או קללה?

מטמוניות האמוריים - בין בית שנהרס לבית שנבנה

כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם

רש"י מביא את דברי המדרש:
"בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם. לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן".

מפשט לשונו של רש״י עולות שלוש קביעות ברורות:

• במשך ארבעים שנות המדבר עסקו האמוריים בהטמנת מטמוניות זהב.

• ישראל, עם כניסתם לארץ, לא הצליחו לגלות את המטמוניות בדרכים רגילות, ולכן נזקקו לנגעי הבתים שגרמו לניתוץ ולחשיפה.

• ערך המטמון היה גדול מערך הבית – עד כדי כך שניתוץ הבית נחשב "בשורה".

אבל דבריו מעוררים כמה קשיים:

👈 סתירה למדרש אחר

בפרשת ואתחנן נאמר: "ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת" (דברים ו, יא).

ועל כך דורש ילקוט שמעוני:
כששמעו הכנעניים שישראל נכנסים לארץ - שרפו את הזרעים, קצצו את הנטיעות, סתרו את הבניינים וסתמו את המעיינות.
אמר הקב״ה: לא הבטחתי לאברהם ארץ חרבה, אלא ארץ מלאה כל טוב.
לכן עיכבתי את ישראל במדבר ארבעים שנה - כדי שיתקנו הכנעניים את מה שקלקלו. 

לפי מדרש זה, הכנעניים הרסו את בתיהם. ואילו לפי רש״י - הם הטמינו זהב בקירות.
כיצד יתקיימו שני המדרשים יחד?

👈 מתי החלה ההטמנה?

במדרש ויקרא רבה נאמר:
"כיון ששמעו כנעניים שישראל באים עליהם - עמדו והטמינו ממונם בבתים ובשדות".

לשון "כיון ש" יכולה להתפרש בשתי דרכים: 'בגלל ש', 'מיד כש'.
אלא שאם מדובר בפעולה מיידית ('מיד כש') - מדוע כתב רש״י שההטמנה נמשכה ארבעים שנה?

👈 עונש או שכר?

הצרעת, כידוע, נתפסת בדברי חז״ל כעונש - על לשון הרע, על צרות עין.
ואילו כאן נראית צרעת הבתים כמתנה: דרך לחשיפת אוצרות.

ועוד:

• האם מי שלא חטא בלשון הרע - לא "זכה" למטמון?

• ואם אמנם המטמון יקר מהבית - מדוע לא יהרסו כל ישראל את בתיהם מיוזמתם?

👈 בהיבט הטכני

הגמרא במסכת בבא מציעא (מב.) מפרטת שיטות מקובלות לאיתור מטמונים:
גישוש בקרקע, פירוק תקרות, טפיחה על קירות.
אם כן - מדוע נדרש ניתוץ הבית כולו כדי לגלות את המטמון?

תשובה - מהלך אחד שלם

כאשר שמעו הכנעניים על יציאת מצרים, הם בחרו במדיניות של אדמה חרוכה:
הריסת בתים, שריפת יבולים, סתימת מעיינות.
זהבם - נצרר ונישא עמם, מתוך הנחה שישראל יגיעו מיד.

אך הקב״ה עיכב את ישראל במדבר ארבעים שנה.
הכנעניים ראו, והחלו להאמין שישראל לא ייכנסו כלל.
אט־אט שבו, בנו מחדש את בתיהם, חזרו להתיישב - ואף חזרו לקשט עצמם בזהב.

רק בסוף ארבעים שנה נתמנה יהושע, ושלח את אגרות האזהרה לכנענים (היכנעו או התפנו).
או אז, מיד - "כיון ש" - נקלעו הכנעניים למבוכה:
אין כעת זמן להרוס הכול מחדש, ואין ודאות שישראל אכן יגיעו עכשיו.

לכן לא הרסו - אלא הטמינו.

ומכאן מתבאר הכול

• אין סתירה בין ההרס וההטמנה - שתיהן היו.

• ההטמנה לא נמשכה ארבעים שנה, אלא נעשתה בסופן.
  דברי רש״י : "בקירות בתיהם כל ארבעים שנה" נסובים על הבתים שנבנו ועמדו על תילם ארבעים שנה - לא על פעולת הטמנה שנמשכה ארבעים שנה.

• הצרעת איננה שכר על חטא, אלא אמצעי מידה כנגד מידה:
  מי שהיה צר עין ולא השאיל מרכושו לשכניו - נאלץ לפתוח את קירותיו בגלל הנגעים.
  אולם, הכשרים - מצאו את המטמון בדרכים הטבעיות - פירוק גישוש וטפיחה.