ויגש: נימת הקול שכבשה את הלב

הכל נקבע לפי קול הנימה

וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה

מלשון הפסוק נראה, כי רק בשלב זה יצא יהודה משורת האחים, ופתח בדיבור אל יוסף.
אבל, הרי כבר בסוף הפרשה הקודמת (מקץ), קוראים אנו על יהודה המדבר אל יוסף?

כך שואל המגיד מדובנא, ומוסיף:
את פניית יהודה ליוסף, מדמה המדרש, לבאר מים קרירים וטובים, שמרוב עומקה, לא היה ניתן לשאוב ממנה. עד שבא אדם חכם, וקשר חבל לחבל, נימה לנימה, חוט לחוט, ודלה ממנה.
כך - ממשיך המדרש - לא זז יהודה מלהשיב ליוסף "דָּבָר אַחַר דָּבָר, עַד שֶׁעָמַד עַל מַחֲשָׁבוֹת לִבּוֹ".
ולכאורה, דברי המדרש אינם מובנים, שכן איזו תבונה מיוחדת נמצאת בדברי יהודה?

ועונה על כך במשל:

משל:

נער אחד נסע ללמוד בישיבה שבעיר רחוקה.
ויהי היום, נקרעה כותנתו, וישלח אל אביו אגרת בבקשה שישלח לו חדשה.

כשפתח האב את האגרת וקרא בה, קמט את מצחו בכעס ואמר בזעף:
"ראי, אשתי, עד כמה עז פנים הוא בננו! כתב אליי בלשון מצווה: ‘אבא, קנה לי כותונת!’".

נטלה האם את המכתב, וקראה אותו באוזניו בנימת תחנונים רכה:
"אבא… קנה לי כותונת."

אז התרצה האב וכעסו פג - ומיד שלח לבנו את מבוקשו.

כך ניכר, שאותו משפט עצמו יכול להישמע בשתי נימות שונות - האחת גסה וּמְצַוָּה, והשנייה רכה ומפייסת.

נמשל:

כך גם יהודה - לא רצה להוסיף ולדבר עם יוסף דרך המתורגמן.
הוא ביקש לפנות אליו ישירות, לשמוע את קולו האמיתי, את גון הרגש שבמילותיו.
רצה להבחין מתי קולו של יוסף שוקט, מתי הוא רועם בכעס, ומתי רועד מדאגה.

לכן נאמר "ויגש אליו יהודה" – ניגש אל יוסף עצמו, לא רק בגופו אלא גם בליבו.
ומכאן דרשו חז"ל: יהודה השיב ליוסף דבר אחד כנגד דבר,

לא רק בתוכן, אלא גם בנימה - ברגישות, בהקשבה, עד שהצליח לגעת בליבו.