משלי המגיד מדובנא (ויגש) - פגישה פרונטלית

הכל נקבע לפי קול הנימה.

"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה"

מלשון הפסוק נראה, כי רק בשלב זה יצא יהודה משורת האחים, ופתח בדיבור אל יוסף.
אבל, הרי כבר בסוף הפרשה הקודמת (מקץ), קוראים אנו על יהודה המדבר אל יוסף?

כך שואל המגיד מדובנא, ומוסיף:
את פניית יהודה ליוסף, מדמה המדרש, לבאר מים קרירים וטובים, שמרוב עומקה, לא היה ניתן לשאוב ממנה. עד שבא אדם חכם, וקשר חבל לחבל, נימה לנימה, חוט לחוט, ודלה ממנה.
כך - ממשיך המדרש - לא זז יהודה מלהשיב ליוסף דבר אחר דבר, עד שעמד על מחשבות לבו.
ולכאורה, דברי המדרש אינם מובנים, שכן איזו תבונה מיוחדת נמצאת בדברי יהודה?

ועונה על כך במשל:

משל:

לנער שנסע ללמוד בישיבה בעיר רחוקה.
ויהי היום, וכותונת הנער נקרעה, וישלח אגרת אל הוריו להמציא לו כותונת חדשה.
פתח אביו את האגרת לקוראה, ומיד עלו במצחו קמטי כעס וזעף.
לשאלת אשתו מה זה היה לו?
ענה ואמר:
"ראי עד היכן מגעת חוצפתו של בננו. הנה כתב אליי בגסות ובנימה מצווה 'אבא - קנה לי כותונת!".
נטלה האם את האגרת, וקראה בנימת תחנונים וריצוי, לאמור 'אבא, קנה לי כותונת".
אז שככה חמת האב ומיהר למלא את מבוקשו.

כלומר, אפשר שאותו משפט כתוב, ייקרא בנימות (אינטונציות) שונות...

נמשל:

לא רצה יהודה להמשיך לשוחח עם יוסף באמצעות המליץ (המתורגמן).
חפץ היה לשוחח עמו בשפה אחת, ולהאזין היטב לנימת קולו.
הוא רצה לזהות, מתי ידבר יוסף בנחת, מתי בכעס, ומתי בדאגה.

לכן, הדגיש הכתוב, כי יהודה שדיבר עד כה (בפרשה הקודמת) באמצעות המתורגמן, עבר לשוחח עתה באופן ישיר.

ולכן, הדגיש המדרש, כי יהודה בתבונה השיב ליוסף דבר אחד דבר, דהיינו התאים עצמו ברגישות לכל שינוי בנימת קולו של יוסף, עד כי הצליח לרכוש את לבו.