משלי המגיד מדובנא (בא) - האם נדרשת סיבה מיוחדת לקיים הבטחה מפורשת?

שאברהם אבינו לא יתאכזב אפילו לרגע.  

"דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם"

ה' ציווה על משה, לומר לבני ישראל, לבקש כלי כסף וזהב משכניהם המצריים, ובכך יקבלו פיצוי-מה על שנות השיעבוד הארוכות.

אבל מדוע מתנסח התורה בלשון "נא" שמשמעותה בקשה?
האם התורה כותבת "בבקשה תאכלו מצות"? או "אל נא תאכלו חמץ"?
או "אם לא קשה לכם - אל תרצחו"?

במסכת ברכות, עונה על כך רבי ינאי, ואומר:
"אָמַר לֵיה (לו) הקב"ה לְמֹשֶׁה, בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, לֵךְ וֶאֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם, שַׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶּסֶף וּכְלֵי זָהָב. שֶׁלֹּא יֹאמַר אוֹתוֹ צַדִּיק (אברהם אבינו)
וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם - קִיֵּם בָּהֶם.
וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל - לֹא קִיֵּם בָּהֶם.

התפלא המגיד מדובנא:
וכי זו הסיבה שבגללה רצה ה' לקיים את ההבטחה?
רק כדי שאברהם אבינו לא יבוא בטענות?
הבטחות צריך לקיים בגלל שניתנו, וזהו.

ועונה

משל:

שְׁנֵי מְלָכִים עָרְכוּ בֵּינֵיהֶם מִלְחָמָה מְמֻשֶּׁכֶת.
לְאַחַר שֶׁעָבְרוּ יָמִים רַבִּים, וְנָפְלוּ חֲלָלִים רַבִּים, וְטֶרֶם הֻשְּׂגָה הַכְרָעָה, הִסְכִּימוּ בֵּינֵיהֶם, שֶׁלֹּא לְהַשְׁחִית עוֹד וּלְהָמִית, אֶלָּא לִבְחֹר אִישׁ אֶחָד מִכָּל צָבָא.
שְׁנֵי הַנִּבְחָרִים יַעַרְכוּ דּוּ-קְרָב זֶה מוּל זֶה, וְעַל פִּיהֶם יָקוּם דָּבָר.
מַלְכּוֹ שֶׁל הַמְּנַצֵּחַ - יַעֲלֶה וְיִתְפֹּשׂ אֶת מַמְלֶכֶת הַשֵּׁנִי.

וַיַּעֲשׂוּ כֵּן.
וְיִבְחֲרוּ הַשְּׁנַיִם, וַיִּכְרוּ בּוֹר עָמֹק, אֲשֶׁר עַל שְׂפָתוֹ יִתְאַבְּקוּ לְהַפִּיל אִישׁ אֶת יְרִיבוֹ אֶל תּוֹךְ הַבּוֹר.
וַיַּעַמְדוּ גַּם שְׁנֵי הַמְּלָכִים לִרְאוֹת בְּהֵאָבְקָם יַחַד, לָדַעַת מִי וּמִי יְנַצֵּחַ.
וַיֵּלֶךְ הָאֶחָד, וַיַּחֲזֶק יָדוֹ בַּשֵּׁנִי, וַיִּשָּׂאֵהוּ עַל שִׁכְמוֹ לְהַפִּיל אוֹתוֹ הַבּוֹרָה.
וַיְהִי כִּי הִקְרִיבוֹ אֶל שְׂפָתוֹ - וַיִּתְחַזֵּק הַשֵּׁנִי עַל נוֹשְׂאוֹ, עַד כִּי הִשְׁלִיךְ אוֹתוֹ אֶל תּוֹךְ הַבּוֹר.
וַיַּעַל מַלְכּוֹ שֶׁל הַשֵּׁנִי וְיִתְפֹּשׂ אֶת הַמְּלוּכָה.

אַחַר כָּךְ, עָנָה הַמֶּלֶךְ עַל בְּחִירוֹ: "לֹא אֲכַזֵּב בְּךָ כִּי אִישׁ חַיִל אַתָּה לְהַכּוֹת צָרִים אָחוֹר, אֲבָל עִם כָּל זֶה תֵּדַע אֶת חַטָּאתְךָ - מָה שֶׁנָּתַתָּ לוֹ לְהַחֲזִיק בְּךָ, לְהָרִים וְלָשֵׂאת אוֹתְךָ עַל כְּתֵפוֹ עַד שְׂפַת הַבּוֹר, כִּי בִּרְאוֹתִי כִּי כִּמְעַט וְיָרַדְתָּ אֶל יַרְכְּתֵי בּוֹר, הִכַּנִי לִבִּי מַכָּה עַל מַכָּה, בְּאָמְרִי אָבַד מָנוֹס מִמֶּנִּי, וַאֲנִי וּמַמְלַכְתִּי נַפְסִיד"

הנמשל:

הקב"ה גזר, והבטיח לאבינו אברהם, 'כי גר יהיה זרעך' וכו' 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול'.

ואמרו חז"ל במדרש, כי כל ביזת מצרים, לא היתה נחשבת כלום לעומת הביזה שזכו בה ישראל בעת טביעת המצרים בים סוף.

ולכן, עבור עצם קיום ההבטחה 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול', לא היה מהצורך לזרז את העם ליטול שלל ביזת מצרים, שהרי צפויים הם לקחת את שללם על הים.
ורק אז, במאורע ים סוף - שאירע כעבור שבעה ימים - תימלא סאת הרשע של המצרים, והם יבואו על עונשם המלא.

ולפיכך, בזמן ההכנות של בני ישראל לצאת ממצרים, ביום י"ד בניסן, עדיין לא הגיע זמנה של הבטחת 'וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי' לקיים בהם 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול'.
אבל מדאגת ה', שלא יאמר אותו צדיק לעת עתה בראותו כי יצאו ממצרים ריקם,
עבדום וכו' - קיים,
ואחר כך וכו' - לא קיים,
לכן היה מהצורך לצוות על בני ישראל לשאול כלי כסף וזהב.

(מעובד עפ"י משלי המגיד מדובנא)