שאברהם אבינו לא יתאכזב אפילו לרגע
דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם
ה' ציווה על משה, לומר לבני ישראל, לבקש כלי כסף וזהב משכניהם המצריים, ובכך יקבלו פיצוי-מה על שנות השיעבוד הארוכות.
אבל מדוע מתנסח התורה בלשון "נא" שמשמעותה בקשה?
האם התורה כותבת "בבקשה תאכלו מצות"? או "אל נא תאכלו חמץ"?
או "אם לא קשה לכם - אל תרצחו"?
במסכת ברכות, הסביר זאת רבי ינאי:
ה' לא רצה שאברהם אבינו יבוא אליו בטענות על כך שקיים בישראל את "וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם" - אבל לא קיים את "וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל".
התפלא המגיד מדובנא: וכי זו הסיבה שבגללה רצה ה' לקיים את ההבטחה?
רק כדי שאברהם אבינו לא יבוא בטענות?
הבטחות צריך לקיים בגלל שניתנו, וזהו. ועונה:
משל:
שני מלכים נלחמו זה בזה מלחמה ממושכת ועקובה מדם.
לאחר ימים רבים, כְּשֶׁנִּלְאוּ שני הצדדים מהקרבות, החליטו לקבוע דרך הכרעה אחרת:
במקום להמשיך להילחם בצבאות שלמים, יבחר כל צד לוחם אחד בלבד — והשניים יתמודדו בדו־קרב.
המנצח יקבע למי תהיה הממלכה.
נחפר בור עמוק סמוך לשדה הקרב, והוחלט שהמנצח יהיה זה שיצליח להפיל את יריבו אל תוך הבור.
עמדו שני הלוחמים, לעיני שני המלכים וצבאותיהם, והחלו להיאבק בכל כוחם.
אחד מהם הצליח לתפוס את יריבו, הרימו על כתפיו ונשא אותו אל שפת הבור כדי להשליכו לשם.
אלא שברגע האחרון, כשהיו ממש על פי התהום, התהפכה התמונה:
זה שהיה על כתפיו התחזק לפתע, ובתנועה מהירה הפיל את הנושא אותו לתוך הבור – וניצח.
כשראה המלך את גיבורו שב מהקרב, אמר לו:
“איש חיל אתה, ובזכותך נושענו. אך דע לך — כמעט הפסדנו!
כשראיתי כיצד אויבך נושא אותך על כתפיו, אמרתי בליבי: ‘אבדה התקווה, אנו אבודים’. כי ברגע שנתת לו להרים אותך – כמעט הכרעת את עצמך”.
נמשל:
כך היה גם במצרים.
הקב"ה גזר והבטיח לאברהם אבינו: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם... ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".
חז"ל אמרו שכל שלל מצרים איננו אלא טיפה בים לעומת הביזה הגדולה שזכו בה ישראל אחר כך, כשנבלעו המצרים בים סוף.
אם כן, לשם קיום ההבטחה לא היה צורך מיוחד שבני ישראל יבקשו את רכוש המצרים עוד בטרם יצאו; הרי עתידים הם לזכות בשלל עצום על שפת הים.
אלא שהקב"ה דאג שלא ייראה כאילו לא קיים את דברו.
שמא יאמר אברהם: "ועבדום וענו אותם – התקיים, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול – לא התקיים".
לכן ציווה ה' את משה לומר לעם: "דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו כלי כסף וכלי זהב".
כלשון המשל – הקב"ה רצה שלא ייראה שעמדו ישראל “על שפת הבור” מבלי שנושעו לגמרי.
וכך, עוד לפני שנטבעו המצרים בים, דאג ה' שבניו יישאו עמם רכוש – כדי שלא יישאר מקום לספק בקיום הבטחתו.