בית המדרש (כי תשא) - איך ייתכן כי אהרון שעשה את עגל הזהב - נבחר לכהן גדול???

כשהמחנך האישי לוקח עליו את אשמת הנסיך

"קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים"

רַבִּי בֶּרֶכְיָה, בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא, פָּתַר קְרָיָא (דרש את הפסוק הזה), בְּאַהֲרֹן.

בְּשָׁעָה שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה (העגל):

👈בַּתְּחִלָּה הָלְכוּ אֵצֶל חוּר (בנם של כָּלֵב ומרים).
אָמְרוּ לוֹ "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים"!
כֵּיוָן (בגלל) שֶׁלֹּא שָׁמַע לָהֶן, עָמְדוּ עָלָיו וַהֲרָגוּהוּ.
הֲדָא הוּא דִכְתִיב (זהו שכתוב) "גַּם בִּכְנָפַיִךְ נִמְצְאוּ דַּם" וגו' - וְזֶהוּ דָּמוֹ שֶׁל חוּר...

👈וְאַחַר כָּךְ, הָלְכוּ אֵצֶל אַהֲרֹן.
אָמְרוּ לוֹ: "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים"!
כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע אַהֲרֹן כֵּן, מִיָּד נִתְיָרֵא (פחד).
הֲדָא הוּא דִּכְתִיב "וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו" - נִתְיָרֵא מֵהַזָּבוּחַ (מגורל חוּר השחוט) לְפָנָיו.
אָמַר אַהֲרֹן (לעצמו):
מָה אֶעֱשֶׂה?
הֲרֵי הָרְגוּ אֶת חוּר שֶׁהָיָה נָבִיא,
עַכְשָׁיו, אִם הוֹרְגִים (גם) אוֹתִי, שֶׁאֲנִי כֹּהֵן - מִתְקַיֵּם עֲלֵיהֶם הַמִּקְרָא (הפסוק) שֶׁכָּתוּב "אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ ה' כֹּהֵן וְנָבִיא", וּמִיָּד הֵם גּוֹלִין (מושלכים לַגָּלוּת כעונש).

👈דָּבָר אַחֵר, "וַיַּרְא אַהֲרֹן", מָה רָאָה?
אִם בּוֹנִין הֵם אוֹתוֹ (בעצמם), זֶה מֵבִיא צְרוֹר וְזֶה אֶבֶן (כל אחד מההמונים מביא פריט אחד), וְנִמְצֵאת מְלַאכְתָּם כָּלָה (מסתיימת) בְּבַת אַחַת.
(אבל) מִתּוֹךְ שֶׁאֲנִי (לבדי) בּוֹנֶה אוֹתוֹ, אֲנִי מִתְעַצֵּל (ומתמהמה) בִּמְלַאכְתִּי, וְרַבֵּינוּ משֶׁה יוֹרֵד (בינתיים מהר סיני), וּמַעֲבִירָהּ (והורס) לָעֲבוֹדָה זָרָה.
וּמִתּוֹךְ שֶׁאֲנִי בּוֹנֶה אוֹתוֹ, אֲנִי בּוֹנֶה אוֹתוֹ (וּמְכַוֵּן בליבי) בִּשְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (ולא עבור פסל), הֲדָא הוּא דִּכְתִיב "וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַה' מָחָר",
'חַג לָעֵגֶל מָחָר' אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא 'חַג לַה' מָחָר'.

👈דָּבָר אַחֵר, "וַיַּרְא אַהֲרֹן", מָה רָאָה,
אָמַר אַהֲרֹן אִם בּוֹנִין הֵן אוֹתוֹ, הַסִּרְחוֹן (האשמה) נִתְלָה בָּהֶן,
מוּטָב שֶׁיִּתָּלֶה הַסִּרְחוֹן בִּי וְלֹא בְּיִשְׂרָאֵל.
רַבִּי אַבָּא בַּר יוּדָן, בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא (אמר):
מָשָׁל לְבֶן מְלָכִים, שֶׁנִּתְגָּאֶה לִבּוֹ עָלָיו, וְלָקַח אֶת הַסַּיִּף לַחְתֹּךְ אֶת אָבִיו.
אָמַר לוֹ פַּדְגוֹגוֹ (מחנכו האישי): "אַל תְּיַגַּע (תעייף) אֶת עַצְמְךָ. תֵּן לִי וַאֲנִי חוֹתֵךְ (את ראש אביך)".
הֵצִיץ הַמֶּלֶךְ עָלָיו, אָמַר לוֹ (למחנך): "יוֹדֵעַ אֲנִי לְהֵיכָן הָיְתָה כַּוָּנָתְךָ, (בגלל כבוד בית המלך, אמרת לעצמך) מוּטָב שֶׁיִּתָּלֶה הַסִּרְחוֹן בְּךָ וְלֹא בִּבְנִי. חַיֶּיךָ (נשבע אני ש) מִן פָּלָטִין דִּידִי (מארמוני) לֵית אַתְּ זָיַיע (לעולם לא תסולק) וּמוֹתַר פָּתוֹרִי אַתְּ אָכֵיל (ומשארית לחמי וסעודתי המלכותית תמיד תאכל) , עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע אֲנוֹנָס אַתְּ נָסֵיב (ו-24 מתנות אתה תקבל).
כָּךְ (היה עם אהרון):

• מִן פָּלָטִין דִּילִי לֵית אַתְּ זָיַיע - ככתוב על כהן גדול "וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא",
• וּמוֹתַר פָּתוֹרִי אַתְּ אָכֵיל - ככתוב על הכהנים "וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה..."
• עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֲנוֹנָס אַתְּ נָסֵיב - אֵלּוּ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה שֶׁנִּתְּנוּה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו.

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַהֲרֹן:
אָהַבְתָּ צֶדֶק - אָהַבְתָּ לְצַדֵּק אֶת בָּנַי, וְשָׂנֵאתָ מִלְּחַיְבָן (בדין ובעונש),
עַל כֵּן (לכן) מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ (להיות לו לכהן).
(עוד) אָמַר לוֹ (ה'):
חַיֶּיךָ (נשבע אני), שֶׁמִּכָּל שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי לֹא נִבְחַר לִכְהֻנָּה גְדוֹלָה אֶלָּא אַתָּה, (ככתוב) "קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ".

(ויקרא רבה)