 |
| חצי שקל מידי המרד הגדול ברומאים (ויקיפדיה) |
- מחצית השקל -
3 מַעַרְכֵי התרמה נערכו במדבר:
- מחצית השקל
זו תרומת-חובה, שנערכה באופן חד-פעמי, לקראת הקמת המשכן.
במסגרתה, כל זכר בן 20 שנה ומעלה, תרם מחצית מטבע שקל כסף.
סך התרומות הצטבר לכדי 100 כיכר כסף, ומהם יצקו את האדנים (הבסיסים) לקרשי המשכן. - תרומת המזבח
זו תרומת-חובה, שנערכה מידי שנה, בזמן שהמשכן ובתי המקדש היו קיימים.
במסגרתה, כל זכר בן 20 ומעלה, תרם בחודש אדר, מחצית מטבע שקל כסף.
סך התרומות שימש לרכישת קרבן התמיד, כמו גם קורבנות ציבור נוספים, להקרבה בשנה זו. - תרומת המשכן
זו תרומת-נדבה, שנערכה באופן חד-פעמי, לקראת הקמת המשכן.
במסגרתה, נקרא העם לתרום את החומרים הדרושים להקמת המשכן (כגון: זהב, כסף גולמי, נחושת וכו' - כמפורט בפרשת תרומה).
פירוט סך התרומות מופיע בפרשת 'פקודי' (האחרונה בספר שמות).
התורה מצווה כי אם וכאשר, ייערך מפקד-אוכלוסין בעם, זו תהא הדרך למנות את האנשים.
אין למנות את האנשים עצמם, כיוון שהדבר מטיל 'עין הרע' בקהל, אלא כל אחד יתן מחצית השקל, והמחציות הללו הן שֶׁיִּמָּנוּ.
כלים נוספים למשכן
הפרשה ממשיכה לפרט את הכלים/אביזרים שנדרשו למשכן (רובם פורטו בפרשות תרומה-תצווה):
- כיור נחושת
הכיור הועמד בחצר המשכן, במרווח שבין המזבח החיצוני ופתח המשכן - מוּסָט מעט לדרום.
הכהנים הצטוו לרחוץ ('לקדש') את ידיהם ורגליהם במי הכיור - לפני ביצוע עבודת הקרבנות או כניסה להיכל.
- שמן המשחה
הפרשה מפרטת את אופן הכנת השמן הריחני שבו משחו את הכהנים ואת המשכן וכליו.
(בשמן זה נמשכו גם מלכים וכוהנים גדולים - בימי בית ראשון)
התורה אוסרת למשוח את שמן המשחה המקורי על גופו של אדם זר (שאינו כהן גדול/מלך), וכן אוסרת לאדם פרטי לעשות שמן במתכונת זהה.
להכנת השמן נדרשו: - שרשי עשב ששמו 'מָר דְּרוֹר' במשקל 500 שקל (+'משהו').
- 2 מנות שרשי 'קִנְמוֹן בֶּשֶׂם', במשקל 250 שקל כל אחת (+ 2 'משהו').
- שרשי 'קְנֵה-בֹּשֶׂם' במשקל 250 שקל.
- שרשי 'קִדָּה' במשקל 500 שקל.
- זמן זית בנפח הִין.
- הקטורת
זו הובערה פעמיים ביום על מזבח הזהב הפנימי.
היא הוכנה מ- 11 סממנים. ראו בפוסט כאן מעיינים 👈 כי תשא
התורה אוסרת לאדם פרטי להכין את הקטורת במתכונתה המקורית מתוך כוונה להריחה.
חכמי-לב
על מלאכת הקמת המשכן הופקדו אנשים חכמי-לב ומומחים במלאכתם.
- ראש לכולם היה בצלאל - בן אורי - בן חוּר - בן כָּלֵב ומרים (משבט יהודה).
עפ"י הגמרא במסכת סנהדרין, היה אז בצלאל בן 13 - משנהו, אהליאב - בן אֲחִיסָמָךְ (משבט דן).
- חכמי לב נוספים שעסקו בעבודה.
שמירת שבת
למרות החשיבות הגדולה שהתורה מייחסת למלאכת המשכן - הוזהרו ישראל שלא לעסוק במלאכה זו ביום השבת.
השבת מהווה אות (סימן) על בריאת העולם ע"י ה' בשישה ימים.
ראו גם פוסט הליכות עולם 👈 כי תשא.
חכמי ישראל קבעו 39 איסורי השבת - עפ"י 39 המלאכות שבוצעו בהקמת המשכן, לדוגמה:
- אסור לזרוע
כי זרעו צמחים להפקת צבעים ליריעות המשכן, ובשמים לשמן המשחה ולקטורת. - אסור לכתוב
כי כתבו סימנים ואותיות על קרשי המשכן לצורך הקמתו (פורק בחניות והוקם במסעות). - אסור להבעיר אש
כי הבעירו אש ליציקת האדנים וכלי השרת, ואף לבישול סממני הקטורת ושמן המשחה.
חטא העגל
3 פעמים עלה משה להר סיני - וארבעים יום שהה בכל עליה.
ראו את פירוט הזמנים, בפוסט כרטיס ביקור 👈 תרומה.
עלייה ראשונה
לקראת עלייתו הראשונה (ביום ז' בסיוון - למחרת מתן תורה), הבטיח משה לשוב כעבור 40 יום, כשבידיו 2 לוחות הברית.
העם ספר את 40 הימים כך: 23 ימים עד ליום ל' סיוון + 17 ימים עד ליום י"ז בסיוון.
משבושש משה לבוא, סברו כי מת, ודרשו מאהרון למנות להם אובייקט מנהיגותי חלופי.
למעשה, היה אמור משה לשוב רק למחרת היום, כי על 40 הימים להיות מלאים, ועליהם לכלול את הלילה האחרון (ליל י"ח תמוז) - שבא להשלים את העדר הלילה הראשון (ז' בסיוון) - שהרי התאריכים בלוח העברי משתנים בשקיעת החמה.
ביציאת ישראל ממצרים, הצטרפו אליהם 'מתגיירים' רבים שביקשו להסתפח אליהם.
ה' לא רצה לצרף אותם לעם ישראל, אולם נעתר להפצרת משה.
אנשים אלו - המכונים "עֶרֶב רַב" (תערובת) - הם שדרשו עתה ליצור אלהים אחרים מעשה ידי-אדם, ואף התסיסו את בני ישראל.
אהרון שפחד מאנשים אלימים אלו, ניסה לעכב את הביצוע עד ליום המחר (אז צפוי היה משה לרדת), אבל הם דחקו בו, והביאו לו את נזמי הזהב שלהם, בדרישה ליצור אלהים - כאן ועכשיו.
אהרון הטיל את הזהב לאש, ולפתע נוצר עגל-זהב בעל רוח חיים (המלחך עשב).
חז"ל מספרים כי מיכה - שהיה מיוצאי מצרים - החזיק בקלף שעליו כתוב שם ה' המפורש, ואותו הוא השליך לאש.
ועדיין ניסה אהרון למנוע אותם מהחטא, והכריז כי (רק) מחר (ביום י"ח בתמוז) ייערך החג לכבוד העגל. ברם, החוטאים השכימו קום, והחלו להקריב לעגל זבחים, ולרקוד סביבו.
אז, כעס ה' על ישראל, ציווה על משה לרדת מן ההר ואמר לו כי בדעתו לְכַלּוֹת את כל העם.
משה, התחנן לה' שיסלח לעם על החטא, וטען כי אם ימית את העם, יאמרו הגויים שעשה זאת לאחר שנוכח שאין בכוחו להביאם מהמדבר אל ארץ כנען. ה' נענה לתחנוניו, אך עדיין כעס.
כשירד משה מההר, וראה את הנעשה, השליך את הלוחות וְשִׁבְּרָם.
משה אף שרף את העגל, טחן אותו לאבקה, פיזר אותה במים, והשקה את בני ישראל.
- החוטאים הקלים - שחטאו ללא עדים והתראה מַקְדִּימָה - מתו כתוצאה משתיית המים הללו, במיתה הדומה לעונשה של אשה סוטה.
- החוטאים הבינוניים - שחטאו מול עדים אך ללא אזהרה - מתו במגפה.
- החוטאים הכבדים - שהותרו ע"י עדים - מתו בסייף ע"י בני שבט לוי, שאף אחד מאנשיו לא השתתף בחטא. כ-3000 אנשים הומתו ע"י הלוויים, ובכך זכו הלוויים לעבוד ולשרת במשכן.
עלייה שנייה
למחרת, ביום י"ט בתמוז, שב משה ועלה להר סיני.
משה שהה שם 40 יום (עד כ"ט אב) בתפילה ותחינה לה' לחוס על עמו.
"אם אינך חס עליהם" - כך ביקש - "מחוק את שמי לחלוטין מספר התורה".
ה' נעתר לבקשתו, אבל אמר כי מעתה, יִישָּׁלַח מלאך בדרגה 'נמוכה' להנהיג את העם לארץ.
עוד גזר ה', כי בכל פעם שיביא עונש על ישראל בעקבות חטאיהם - יצרף אליו מעט מהעונש על החטא הגדול הזה.
זו הסיבה, שעד היום, כאשר אנו חוטאים, אנו נענשים בעונש חריף יותר ממידת החטא.
עלייה שלישית
ביום א' באלול (ראש חודש), נקרא משה לעלות להר בשלישית, כדי לקבל את הלוחות השניות.
לוחות אלו - בשונה מהראשונות - נפסלו וסותתו ע"י משה, ונכתבו ע"י אלוקים (בעוד שאת הראשונות, פיסל וסתת ה' בעצמו).
במהלך 40 הימים האחרונים, הראה לו ה' 'פנים שוחקות', והיו אלו 'ימי רצון'.
באותם ימים, ביקש משה 'לראות' את ה', ונענה כי לא ניתנה רשות לאדם חי לראותו.
תחת זאת, הראה ה' למשה את שכינתו ומידותיו, דהיינו, ה' הסביר למשה את מהותם של דרכי התנהגותו עם הבריות, ולימד אותו את סדר התפילה שבכוחה להעביר את כעס ה' בעת שיחטאו ישראל. סדר התפילה הזה נקרא י"ג מידות, ואנו אומרים ומתפללים אותו ביום הכיפורים.
לבקשת משה, הבטיח ה' שישוב להשרות את שכינתו בקרב העם, ויובילם בעצמו לארץ כנען.
ה' גם הוסיף לצוות את משה:
- להשמיד את המזבחות וְהַאֲשָׁרוֹת (אילנות) - שנבנו ונטעו ע"י עמי כנען לצורך עבודת אלילים.
- שלא לכרות ברית שלום עם יושבי הארץ הכנעניים ולא להתחתן עימם.
- שלא לעשות דמויות המסמלות את ה' - ואפילו אם מַטְּרָתָן לְהַוּוֹת אֶמְצְעֵי קֶשֶׁר אליו.
- לשמור את מצוות חג המצות (פסח), חג השבועות וחג האסיף (סוכות).
- בכל אחד מ-3 הרגלים (פסח, שבועות וסוכות), מְצֻוִּים הזכרים לעלות לירושלים, כדי להיראות במקדש ה'. במסגרת זו, על כל מבקר - להביא קרבן 'עולת ראייה'.
ה' גם הבטיח, כי למרות העלייה ההמונית לירושלים - לא יעזו העמים השכנים לנצל את ההזדמנות ולכבוש את הארץ. - לתת לכהן את בכור הבהמה הטהורה (כבש, עז ובקר) כדי שיעלה אותו (הכהן) כקרבן.
- לתת לכהן שה, בתמורה לבכור החמור (או לערוף את ראש החמור - אם אין בעליו נאות לתתו לכהן).
- לפדות את בכור האדם, מהכהן.
- לשמור את יום השבת.
- איסור בשר בחלב.
משה ירד מההר עם הלוחות השניות, ביום הכיפורים (י' בתשרי), ועור פניו קָרַן וְזָהַר מקדושה.
בני ישראל לא העזו להתקרב אליו מפני היראה - עד שהוא עצמו קְרָאָם אֵלָיו וְקֵרְבָם.
כדי שלא ליהנות מזיו השכינה - כיסה משה את פניו במסווה - למעט במועדים בהם דיבר עם ה' או עם בני ישראל.
למחרת רדתו - הכריז משה על מצוות הקמת המשכן, ופתח את מסע ההתרמה לשם כך.
המשכן הוקם כעבור (כמעט) חצי שנה - בא' בניסן (ראש חודש).
באותם ימים (שבין ירידתו השלישית ועד להקמת המשכן), פָּרַשׁ משה מהעם, והקים את בית מדרשו במרחק 2000 אמה (כקילומטר) ממחנה ישראל.
בכל יום, בעת שיצא משה מאהלו הפרטי (שבתוך המחנה), אל בית מדרשו הַמְּכֻנֶּה אֹהֶל מוֹעֵד - לִוּוּהוּ בני העם במבטם, והשתחוו בראותם את התקרבות השכינה בעמוד ענן אל בית מדרשו.