גם רופא דגול לא יועיל אם לא נשמור את עצמנו
הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ
מצאנו במדרש:
משה אומר לאהרן:
אחי, בסיני נאמר לי שעתיד אני לקדש את הבית הזה – ובאמצעות אדם גדול אעשה זאת. חשבתי שמא אני או אתה נהיה אותו אדם. עכשיו התברר ששני בניך גדולים ממני וממך.
על כך שואל המגיד מדובנא:
למה היה צורך לחנוך את המשכן דווקא במיתתם של בני אהרן? ולמה גילה הקב״ה כבר מראש למשה שהקדשת הבית תהיה דרך “אדם גדול”?
והוא משיב:
משל:
שר חשוב בנה עיר חדשה ומפוארת. הוא השקיע בה את כל כוחו: הביא אליה סוחרים, ייפה אותה, חיבר אליה נהרות ואגמים, בנה גשרים, נטע עצי פרי, כרמים, זיתים ורימונים, ואף עצי בשמים מכל הסוגים. לא היה בה שום מחסור – ממש גן עדן עלי אדמות.
כשסיים, פנה השר לחכם ושאל:
“האם יש דבר שיכולתי לעשות ולא עשיתי? רציתי שעיר זו לא תחסר דבר. מה דעתך?”
החכם חשב רגע והשיב:
“הכול נפלא – אך דבר אחד חסר: אין כאן רופא.”
השר נבהל מיד. הוא שלח שליחים לכל בתי הספר לרפואה, ביקש את הרופא הטוב והמנוסה ביותר, והציע שכר גבוה ותנאים מעולים. לאחר זמן הגיע רופא דגול מארץ רחוקה, מומחה שאין שני לו, המסוגל לטפל גם במחלות הקשות ביותר.
נקבע מועד הגעתו, והעיר כולה סערה מהתרגשות. שרים, נכבדים והמונים נהרו לקבל את פניו. קיבלו אותו בכבוד גדול, בציפייה ובהערצה.
ואז התחיל הבלגן.
כולם חיפשו חולה, כדי להציגו בפני הרופא. לבסוף נמצא אדם שהתלונן על כאב ראש חזק. הביאו אותו אל הרופא, וההמון לחש: “איזה מזל! הוא המטופל הראשון – הרופא ישקיע בו הכול כדי לבנות לעצמו שם.”
הרופא אכן טיפל בו ברצינות רבה, השקיע זמן, כסף ותרופות יקרות – אך כעבור ימים אחדים החולה מת.
העיר כולה געשה. אנשים לעגו, כעסו, והשר עצמו קרא לרופא ואמר:
“איך זה ייתכן? האיש לא נראה חולה כל כך. ואם כן – היית צריך לדעת מתי לא להשקיע לשווא. השקעת כל כך הרבה – וללא תוצאה.”
הרופא השיב בשלווה:
“כשבאתי לכאן שמעתי את הדיבורים: מצפים ממני להיות קוסם, כאילו אין מחלה שאיני יכול לרפא. אילו כך היה – אנשים היו מזלזלים בבריאותם, מתנהגים בפזיזות וסומכים עלי שאציל אותם תמיד.
כדי לעצור זאת, טיפלתי בחולה הראשון בכל כוחי – ודווקא שם לא הצליח הטיפול. עכשיו כולם מבינים: גם הרופא הגדול ביותר אינו יכול להציל תמיד. האחריות האישית היא העיקר.”
הנמשל:
לאחר שהקב״ה נתן את התורה לישראל ובחר בהם לעמו, הכין להם “רופא” – מערכת שמאפשרת תיקון וריפוי רוחני: המשכן, המזבח והקרבנות. הכוהן שירת בקודש והציע דרך תיקון לחטאים ולשגיאות.
עם השלמת המשכן והכנת הכוהנים, הייתה שמחה גדולה. אך היו מי שחשבו שמעתה אין צורך בזהירות – שהמשכן והכוהן יגנו עליהם תמיד. כמו שנאמר: “היכל ה’ היכל ה’ היכל ה’ המה” – ביטחון שווא במקום אחריות אישית.
כדי ללמד שלא סומכים רק על המקדש, על הכוהן או על הקרבנות – התיר ה’ את מיתתם של נדב ואביהוא, אהובים וגדולים, ביום חנוכת המשכן, על עבירה דקה. בכך הובהר שאפילו המקום הקדוש ביותר אינו מגן על האדם אם אינו נוהג כראוי.