-בטל בשישים-
"לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר"
בירושלים של פעם, בעיר העתיקה והקדושה, חי הגאון רבי שמואל סלנט זצ"ל. דמותו הייתה מלאת הדר, עיניו שידרו חמלה וחכמתו הייתה מגדלור לרבים.
באחד מימי חודש אדר, כאשר החברא קדישא עסקה בהכנות לסעודת ז' באדר – יום פטירתו של משה רבנו – התרחש מקרה מטריד:
כד חלב גדול, נשמט מידיו של אחד האנשים, ונשפך כולו לתוך סיר הבשר שהתבשל לסעודה. האימה עלתה בלבבות – האם כל התבשיל ייאסר?ניגש אחד מאנשי החברא קדישא אל הרב סלנט, וסיפר לו את אשר אירע. בדבריו הדגיש את גודל הכד שנפל, ונדמה היה כי השאלה נושאת עימה גם את התשובה – ברור שהתערובת אסורה. אך להפתעת השואל, הרב הביט בו בשקט ואמר:
“שוב אליי בעוד שעה.”
השואל הלך, תמה ונבוך. מדוע הרב מתמהמה? הרי השאלה ברורה, מה יש עוד לבדוק?
כעבור שעה בדיוק שב האיש, והרב חייך אליו באותה שלווה מוכרת:
“הבשר כשר. אין שום פקפוק בדבר.”
“ומה טעם ההיתר?” שאל האיש.
אך הרב השיב ברצינות: “זאת איני יכול לגלות. אבל דע – גם אני עצמי אבוא לסעודה ואטעם מן התבשיל.”
הסעודה התקיימה כסדרה, ורבי שמואל ישב בין המסובים, אוכל מן הבשר בפשטות ובשלווה. אולם בלבבות כולם קיננה שאלה אחת – מדוע לא הסביר הרב את פסקו, כפי שנהג תמיד?
השנים חלפו, והעיר המשיכה להתנהל בשגרת קדושתה. עד שיום אחד, הגיעה שעתו האחרונה של החלבן – האיש שסיפק חלב לתושבי העיר. אנשי החברא קדישא נקראו אל מיטתו, וכשידע כי סופו קרב, ביקש לחשוף סוד.
“ביום שנשאל הרב על החלב שנשפך לתוך סיר הבשר,” סיפר בקול חלש, “שלחו לקרוא לי. עמדתי מול הרב, והוא הביט בי בעיניו הרחומות ושאל: 'אמור לי ביושר – האם אתה מוסיף מים לחלב?'”
החלבן השפיל מבט, ולא יכול היה עוד לשקר: “כן… אני מוסיף.”
הרב לא כעס. הוא רק שאל: “וכמה מים אתה מוסיף?”
כאשר השיב, הניד הרב בראשו לאות הבנה, ופטר אותו לביתו: “לך בשלום. איש לא יידע את סודך.”
ורק אז, לבד בחדרו, חישב רבי שמואל את הכמויות, וגילה כי כמות הבשר בתבשיל גדולה פי שישים מכמות החלב האמיתית – כך שהמאכל מותר באכילה.
אך כדי שלא להלבין פניו של החלבן – שמר את הסוד בליבו. אפילו לשואל לא גילה דבר.
רק שנים לאחר מכן, על סף מוות, כאשר לא נשקפה עוד בושה – יצא הסוד לאור. וכך נחשפה שוב דמותו האצילית של הרב – שלא רק חכם היה, אלא גם אדם גדול בלב רחום ורגיש.