תזריע: למי נועדו נגעי הצרעת?

בכפפות של משי

אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַּהֶרֶת

במדרש נאמר משל:

לגבירה שנכנסה לארמון המלך וראתה על הדלת מגלבי הלקאה תלויים.
נבהלה הגבירה מאוד.
אמר לה המלך: "אל תתייראי. אלו נועדו לעבדים ולשפחות. ואת – באת לכאן כדי לאכול ולשמוח".

והנמשל:

כששמעו ישראל את פרשת הנגעים – נבהלו.
אמר להם משה: "אל תתייראו. נגעים אלו נועדו לעובדי אלילים. ואתם – לאכול ולשתות ולשמוח".

על כך שואל המגיד מדובנא:

מדברי המדרש משתמע, כביכול, שאין הצדיקים נענשים בייסורים. אך כיצד אפשר לומר כן, והרי עינינו רואות שגם צדיקים מתייסרים?

ומשיב הוא במשל נוסף:

משל

לקצב שגידל יתום בביתו.

הנער היה חכם ומלומד, וכאשר רצה לעסוק בתרגילי חשבון, היה הקצב נותן לו עצמות קטנות, שהנער היה ממלא בהן את אמתחתו ובעזרתן עורך את חישוביו.

לימים, כאשר הגיע הנער לפרקו, לקחו עשיר אחד לחתן. הלביש אותו בגדים נאים וסיפק לו את כל צרכיו.

פעם טיילו העשיר וחתנו, והנער הבחין בעצמות קטנות המונחות באשפה. רץ וליקט אותן אל חופניו.

התפלא החותן ושאל: "מה לך ללכת למקומות מטונפים ולאסוף עצמות מן האשפה?"
השיב הנער: "אני זקוק להן לצורך עריכת חשבונותיי – כפי שהייתי עושה בימי נעוריי".
אמר לו העשיר: "כל זאת היה כשהתגוררת בבית איש עני. אך עתה אתה חי בבית איש עשיר. ביכולתך לערוך את חשבונותיך במטבעות זהב וכסף, ואני אתן לך מה שתרצה".

והנמשל:

אכן, המלך עשוי לעיתים לכעוס גם על הגבירה – כשם שהוא כועס על עבדיו. ואף הקב״ה כועס לעיתים על צדיקיו כאשר יחטאו לפניו, ואף מענישם.

אך הבדל גדול יש בין אופן הענישה של הצדיק לבין זה של החוטא.

כך הסביר המלך לגבירה:
"כאשר אני כועס על עבדיי – אני מלקה אותם ומייסרם בשוטים מכאיבים. אך אם עלייך אכעס – די לי בכך שאגרע מאכל אחד מן השולחן העשיר שהכנתי עבורך".

וזו גם כוונתו של משה לישראל:

עונשי הצרעת הקשים נועדו לעובדי אלילים המכעיסים את ה'. אתם – אל תיראו. גם אם תכעיסו את הבורא, ייסר אתכם ברחמים: במיעוט קל של שפע, ולא יותר.