פרשת בחוקותי - כשהארמון בכפר הופך לאות אזהרה (סיפור)

נפוליאון והתקווה לגאולה: מבט יהודי

וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב

בימי נפוליאון, קיסר צרפת, לא מעט יהודים תלו בו תקוות גדולות.
הם ראו בו מְבַשֵּׂר שִׁנּוּי – אחרי הכול, הוא ביטל גזרות ישנות והעניק זכויות חדשות ליהודים. רבים חשבו: אולי זו התחלה של גאולה? אולי הסוף לגלות מתקרב?

אבל החת"ם סופר – מגדולי רבני התקופה – ביקש להזהיר את האנשים מהאשליה הזו.
והוא עשה זאת באמצעות סיפור:

נסיך צעיר, בן יחיד למלך, התרחק מהדרך הטובה. הוא החל להתנהג בצורה מקולקלת, ובתגובה החליט אביו להרחיק אותו לכפר נידח.
בכפר הזה, הנסיך התארח בבית של איכר עני, שעבד אותו קשה ונתן לו רק לחם יבש ומים.
המלך רצה שבנו ילמד לקח – שיבין איך נראים חיים פשוטים וילמד להעריך את מה שיש לו. כך, כשיגיע הרגע וישוב לארמון, יהיה ראוי למלוכה.

הנסיך קיבל עליו את הסבל באהבה, מתוך תקווה: "אבא יחזיר אותי הביתה כשיגיע הזמן."
והוא ספר את הימים.

אבל יום אחד, כשהוא בכפר, הוא רואה פועלים בונים ארמון מפואר.
הוא מתקרב ושואל:
"למי אתם בונים את זה?"
והם משיבים:
"לך! המלך שלח אותנו להקים עבורך ארמון חדש כאן."

הפועלים היו בטוחים שהוא יתמלא שמחה – אבל להפתעתם, הנסיך פרץ בבכי.
"למה אתה בוכה?" שאלו אותו.

והנסיך ענה:
"כל עוד גרתי בבית האיכר, האמנתי שזה זמני. האמנתי שאבא יחזיר אותי הביתה.
אבל אם עכשיו בונים לי ארמון חדש בכפר – אולי הוא מתכוון להשאיר אותי כאן להרבה זמן..."

המסר עבר.
היהודים ששמעו את הסיפור הרכינו ראשם. הם הבינו היטב למה התכוון החת"ם סופר.

אבל הוא לא עצר שם. הוא הוסיף:

"נכון, חיינו בגלות קשים.
אבל בתוך כל הקושי – יש לנו תקווה. תקווה שהגאולה תגיע בקרוב.
וכעת, כשהקב"ה שולח את הקיסר הצרפתי להעניק לנו שוויון זכויות בגלות – מי יודע אם זה לא סימן שאנחנו אמורים להישאר כאן עוד זמן רב?

אל תשמחו מהר מדי. לפעמים דווקא הארמון בגלות – הוא הסימן שהדרך הביתה עוד ארוכה."