הפרשה פותחת בברכות העתידות לבוא על על ישראל ,כשכר על שמירת התורה וחוקיה, וכן בקללות העלולות לבוא כעונש על עזיבת התורה.
הברכות
- בריאות
- ריבוי טבעי – ילדים רבים ובריאים
- חיי גוף שלווים וחזקים
- כלכלה
- גשמים במועדם – לא מוקדם מדי, לא מאוחר מדי (ראו גם בפוסט בית המדרש 👈 פרשת בחוקותי)
- יבול רב ושופע – נשמר לאורך זמן, ללא קלקול
- ביטחון
- שלום פנימי – הרמוניה בין תושבי הארץ
- שלום חיצוני – יציבות מול אומות העולם
- היעדר מזיקים – לא חיות רעות ולא אויבים סמויים
- נצחונות מהירים – עליונות צבאית ברורה
- רוחניות
- קרבת ה' מורגשת – "וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם"
- תחושת השגחה אישית – קשר חי, אוהב ופעיל עם הבורא
הקללות
שלב 1 – התעלמות מהתורה וזלזול
תגובה:
- בהלה, מחלות, קדחת ועיניים כלות
- עבודה קשה ללא ברכה
- תבואה נזרעת אך נאכלת ע"י אויבים
- תבוסה במלחמות
- פחד תמידי גם כשאין אויב
שלב 2 – המשך סירוב לשמוע
תגובה:
- שמים כברזל וארץ כנחושת – אין גשמים ואין יבול
- מאמץ עצום – ללא תוצאה (כוחכם יכלה לריק)
שלב 3 – התעלמות גם אחרי כך
תגובה:
- חיות רעות ישלחו בארץ
- הן ישמידו ילדים ובהמות
- יידלדלו האוכלוסייה והישובים יתרוקנו
שלב 4 – התעקשות להמרות את פי ה'
תגובה:
- חרב אויב תעבור בארץ
- מגפה תכה את הנותרים
- מסירה לידי אויב
- רעב – אפיית לחם אך לא לשובע
שלב 5 – הליכה בקרי (במקרה, בלי להכיר בהשגחה)
תגובה:
- אכילת בשר בניהם – קניבליזם מרוב רעב
- חורבן הערים והמקדש
- הפיכת הארץ לשממה
- גירוש מהארץ – גלות
שלב 6 – גם בגלות, המשך ההתכחשות לה'
תגובה:
- פחד תמידי בארצות אויביהם
- מנוסה מכל אירוע קטן
- כישלון עצמי - אפילו בלי אויב
- ייסורים גם בגלות – עד שיודו באשמתם וישובו
התורה שצפתה מראש את גלות העם מארצו, מוסיפה גם נחמה, ומבטיחה, שלמרות הכול, גם לאחר כל הקללות – לא תישבר הברית לגמרי, וחותמת:
"וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים... וְלֹא מְאַסְתִּים לְכַלֹּתָם"
דיני ערכין
אחת מצורות הביטוי, שבהן יכול אדם להתחייב באופן וולונטרי, לתת נדבה לבית המקדש, היא האמירה 'עֶרְכִּי עָלַי' (אֶתֵּן כַּמָּה שֶׁאֲנִי שָׁוֶה), או 'עֵרֶךְ בני עלי' או 'עֵרֶךְ אשתי עלי', או 'עֵרֶךְ פלוני עלי'.
בפרשתנו, מפרטת התורה את הסכום הכספי המדויק שעליו לתת בגין התחייבותו.
ראו הרחבה בפוסט יש לי מושג 👈 פרשת בחוקותי.
"קדושת הגוף" ואיסור תמורה
אדם שהקדיש בהמה לקרבן, אסור לו להמירה (להחליפה) באחרת - אפילו אם היא יותר משובחת. ככל שבוצעה המרה כזו, הרי שהקדושה 'נתפסת' ב- 2 הבהמות, ועליו להקריב את שתיהן.
הקדשת הבהמה לקרבן, מחילה עליה קדושה חמורה הנקראת 'קדושת הגוף', כיוון שהבהמה ראויה להיקרב כפי שהיא כקרבן על המזבח. בשל כך, לא ניתן גם לפדות את הבהמה תמורת כסף.
איסור התמורה חל גם על בהמה שהוקדשה במסגרת 'מעשר בהמה' - כמוסבר בפוסט כאן מעיינים 👈 פרשת בחוקותי.
"קדושת בדק הבית" ופדיון
אדם שהקדיש - לבית המקדש - כסף, כלים (מטלטלין), בהמה טמאה או קרקע, הרי שעליהם חלה קדושה קלה יותר, הנקראת "קדושת בדק הבית" (תחזוקת בית המקדש).
בכסף שהקדיש, או בכסף שהתקבל כתוצאה ממכירת החפצים ע"י גזברי ההקדש, משלמים את הוצאות התחזוקה (חומרים ופועלים) של המקדש.
באומדן שווי החפץ - חובה לשתף גם כהן.
ככל שהאדם המקדיש מבקש לפדות בעצמו את החפץ שהקדיש - עליו להוסיף חומש (חמישית) מערכו על השווי המוערך.
תוספת חומש בגין 'פדיון עצמי' נוהגת גם כאשר האדם מבקש לפדות את פירות המעשר שני שלו.
על מעשר שני, ראו בפוסט כרטיס ביקור 👈 פרשת ראה.
פדיון שדה אחוזה
דין מיוחד נקבע ביחס להקדשת קרקע שמצויה בבעלות משפחתית מדורי דורות (מזמן כיבוש הארץ ע"י יהושע בן נון). שדה זו עתידה לחזור לבעלות המקדיש בהגיע שנת היובל (ראו גם בפוסט כרטיס ביקור 👈 פרשת בהר), ומלכתחילה הוקדשה לטווח מקסימלי של 50 שנה.
מחיר הפדיון של קרקע זו, לא נקבע ע"י שוויה בשוק החופשי, אלא באמצעות נוסחה ייחודית שקבעה התורה:
- בעבור כל תא שטח, שניתן לזרוע בו 30 סאה שעורים,
- יש לשלם 50 שקלי כסף,
- לתקופה בת 50 שנה.
לדוגמה: אם הוקדשה שדה בת 60 סאה, במועד 20 שנה לפני היובל, יש לשלם עבורה פדיונה, 40 שקלי כסף (1 שקל כפול 20 שנה * כפול 2 תאי שטח).
אם המקדיש לא יגאל את השדה עד בוא היובל - תועבר הבעלות על השדה לטובת הכהנים.
פדיון שדה מִקְנָה
גם אם פלוני רכש שדה אחוזה (שעתידה לשוב לבעליה ביובל), והלך והקדישה, יש לו אפשרות לפדותה. ברם, אם לא פדה אותה עד היובל - תשוב השדה ביובל לבעליה הראשונים.
תגובות
הוסף רשומת תגובה