בהעלתך: אש ה' שאכלה בקצה המחנה

המגיד מדובנא מסביר את עונש הזקנים במחנה ישראל 

וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע ... וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה

עפ"י המדרש,
הביטוי 'קצה המחנה' מתייחס לזקנים החשובים (מלשון 'קצין').
ומדוע נענשו הזקנים בעוון תלונות המתלוננים?

היתה זו שעת הכושר להיפרע מהם על שֶׁבַּעֲלוֹתָם אל הר סיני, ראו את השכינה בלב גס - תוך כדי שהם אוכלים ושותים. ואמנם - ממשיך המדרש - לא באמת אכלו ושתו אז, אלא רק קלות דעת.

את הדימוי של קלות הדעת לאכילה ושתיה, באר המגיד מדובנא באמצעות:

משל

לאחד שהיתה אשתו ממשפחה פְּחוּתָה מאד, ומעשיה ומנהגיה היו למורת רוח, ועם כל זאת היה אוהב אותה.

לימים מתה וקבל האיש על עצמו לקחת לו אשה יראת ה' ואף מצא את מבוקשו - אשה מַשְׂכֶּלֶת מאד, בעלת נימוסים נאים, ומצאה חן בעיניו.

פעם אחת, בעת שביקש לְשַׁבְּחָהּ, אמר לה "הלא תדעי לך רעיתי תַּמָּתִי, כי בכל עת אשר אני רואה את זִיוֵךְ וַהֲדָרֵךְ, דומה בעיני כי אשתי הראשונה עמדה מקברה".

ואשתו המַשְׂכֶּלֶת, כאשר שמעה מפיו את הדברים האלה, וְתִתְמַרְמֵר מְאֹד לאמר, אם עוד אתה אוהב את אשתך הראשונה הפחותה וההמונית - הלא הגדת היום כי אהבתך אותי אך שקר, כי הרי הָרֶשַׁע וְהַצֶּדֶק, כְּמוֹ גַּם הַכָּבוֹד וְהַפְּחִיתוּת, המה שני הֲפָכִים. ואם באמת אתה אוהב אותי בעבור נימוסיי  הטובים, צריך אתה להפחית בכבוד אשתך הראשונה שהייתה המונית וגסה".

הנמשל

מה שנאמר על הזקנים "ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו" היינו, שהיו טועמים טעם ערב ונעים במחזה האלהים כְּאִלּוּ הם אוכלים ושותים.

נמצא אם כן, כי למרות שזכו להתקרב אל ה', עדיין עָרֵב היה להם טעם המאכל והמשתה.
אם כן, בהכרח מורה הדבר שלא הגיעו אל הפנימיות הנדרשת, ועודם בחוץ, ולפיכך נענשו.