בהעלתך: אש ה' שאכלה בקצה המחנה

המגיד מדובנא מסביר את עונש הזקנים במחנה ישראל 

וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע ... וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה

עפ"י המדרש,
הביטוי 'קצה המחנה' מתייחס לזקנים החשובים (מלשון קְצִינִים).
ומדוע נענשו הזקנים בעוון תלונות המתלוננים?

היתה זו שעת הכושר להיפרע מהם על שֶׁבַּעֲלוֹתָם אל הר סיני, ראו את השכינה בלב גס - תוך כדי שהם אוכלים ושותים. ואמנם - ממשיך המדרש - לא באמת אכלו ושתו אז, אלא רק קלות דעת.

את הדימוי של קלות הדעת לאכילה ושתיה, באר המגיד מדובנא באמצעות:

משל

אדם אחד נשא אישה ממשפחה פשוטה מאוד.
מנהגיה היו גסים, התנהלותה לא נעימה, ומעשיה היו לו למורת רוח -
ואף על פי כן, היה קשור אליה ואהב אותה.

לימים מתה אשתו, והוא קיבל על עצמו החלטה:
עתה יישא אישה יראת שמים, משכילה ובעלת מידות טובות.
ואכן מצא אישה נבונה, עדינה, בעלת נימוסים נאים, וחן מיוחד היה בה בעיניו.

פעם אחת, בשעה שביקש לשבחה, אמר לה:
"דעי לך, רעייתי, שבכל פעם שאני רואה את זיו פנייך ואת הדר התנהגותך -
נדמה לי כאילו אשתי הראשונה קמה מקברה".

כששמעה האישה המשכילה את דבריו, נמלא ליבה מרירות גדולה.
אמרה לו:
אם עדיין חביבים עליך דרכיה של אשתך הראשונה - הפחותה וההמונית -
נמצא שאהבתך אליי אינה אלא מן השפה ולחוץ.
שהרי רֶשַׁע וְצֶדֶק, גסות ועדינות, כבוד וּפְחִיתוּת -
דברים הפוכים הם.
ואם אתה אוהב אותי באמת בזכות נימוסיי ומידותיי,
עליך למעט בכבודה של הראשונה, ולא להעלותה בזיכרונך בשבח.

הנמשל

על הזקנים נאמר:
"ויחזו את האלוהים ויאכלו וישתו" -
לא שאכלו ושתו בפועל, אלא שטעמו הנאה וערבות במחזה האלוקי,
כאילו היה זה אכילה ושתייה.

נמצא, שלמרות שזכו להתקרב אל ה’ ולחזות בשכינתו,
עדיין היה טעם המאכל והמשתה ערב להם.
ומכאן מתברר, שלא הגיעו אל הפנימיות הראויה למעמד הנשגב,
אלא נותרו במידת־מה בחוץ.

ולפיכך, כשנמצאה שעה להיפרע -
נענשו הם, הזקנים שבקצה המחנה.