 |
| -איור המחשת שלושת מחנות הקדושה- |
'נָשֹׂא' - הארוכה מבין פרשות התורה - כוללת 176 פסוקים, הנוגעים בנושאים חברתיים ורוחניים כאחד:
- עבודת הלווים
- שילוח טמאים
- גזל הגר
- דיני סוטה
- דיני נזיר
- ברכת כהנים
- חנוכת המזבח
- פרק קי"ט - הארוך ביותר בספר תהילים - מונה גם הוא 176 פסוקים.
- מסכת 'בבא בתרא' - הארוכה ביותר בתלמוד - מונה 176 דפים (ליתר דיוק 175, אלא שהדף הראשון בכל מסכת הוא ב').
עבודת הלווים
בשלהי הפרשה הקודמת, למדנו על הציווי למנות את בני קהת בגילאי 30-50 הראויים לעבודת הקודש (ראו פוסט כרטיס ביקור 👈 פרשת במדבר).
פרשתנו, פותחת בצווי למנות גם את בני גרשון ומררי בטווח הגילאים הנ"ל, ומציינת את תוצאות המניין.
- פקודי קהת: 2,750
- פקודי גרשון: 2,630
- פקודי מררי: 3,200
בתוך כך, חוזרת התורה ומפרטת את משא בני קהת (כלי הקודש כמו הארון והמנורה), משא בני גרשון (יריעות המשכן והחצר), ומשא בני מררי (קרשי המשכן ועמודי החצר) - כמפורט בפוסט הנ"ל.
שילוח טמאים
עתה, משגובש מבנה החניה של העם הקדוש (ראו פוסט פרשת במדבר 👈 מבנה מחנה ישראל), נאסרו הטמאים להיכנס אל המחנה.
איסור זה, יהיה תקף לדורות - גם לאחר שייכנסו ישראל לארצם.
הוגדרו 3 מחנות:
- 'מחנה ישראל':
- במדבר, היה זה במעגל החניה החיצוני שבו חנו 12 השבטים.
- בארץ, היתה זו העיר ירושלים, וכן כל עיר מוקפת חומה מימות יהושע בן נון.
- לאזור זה נאסרה כניסת טמאי צרעת.
- 'מחנה לְוִיָּה':
- במדבר, היה זה מעגל החניה הפנימי של הלויים סביב המשכן.
- בארץ, היה זה שטח הר הבית.
- לאזור זה נאסרה כניסת טמאי זיבה.
- 'מחנה שכינה':
- במדבר, היה זה שטח המשכן והחצר.
- בארץ, שטח המקדש והעזרות.
- לכאן נאסרה כניסתם של טמאי מת (ושאר הטומאות).
גזל הגר
בפרשת 'ויקרא', למדנו כי גזלן שהכחיש את מעשהו ואף נשבע לשקר, חייב להביא קרבן אשם, ולהשיב את הגזלה בתוספת חומש לנגזל או ליורשיו (ראו פוסט כרטיס ביקור 👈 לפרשת ויקרא).
בפרשתנו, מתייחסת התורה למצב שבו הנגזל מת ללא יורשים - כך שאין למי להשיב את הגזלה.
אבל, בעצם הדבר מעורר שאלה:
וכי יש לך אדם מישראל שאין לו יורשים?
הרי:
- במות האדם יורשים אותו בניו הזכרים, או צאצאיהם (אם בניו כבר מתו).
- אם לא נולדו לו זכרים - יורשות אותו בנותיו, או צאצאיהן (אם בנותיו כבר מתו).
- אם לא נולדו לו גם בנות - יורשים אותו אחיו מאב, או צאצאיהם (אם אחיו כבר מתו).
- אם לא היו לו אחים מאב - יורשים אותו דודיו אחי אביו, או צאצאיהם (אם דודיו כבר מתו).
- אם לא היו לאביו אחים - יורשים אותו אחי סבו, או צאצאיהם.
- וככה ממשיכים 'לטפס' עד יעקב אבינו.
חכמים מבארים, שהמדובר כאן בגר צדק שמת בלי צאצאים.
משעה שהתגייר, הרי הוא כמי שנולד עתה, והוא מתנתק ממשפחתו הנכרית, והם אינן נחשבים קרוביו - אפילו אם התגיירו עמו!
ובכן, במקרה כזה, ישיב הגזלן את החומש לכהנים, ובכך יתכפר.
דיני סוטה
סוטה היא אשה שנחשדה בניאוף, ומובאת למשכן (או לבית המקדש) לשם בירור העניין. שם היא מֻשְׁקֵית במים קדושים - המביאים למותה ככל שאכן חטאה.
ההשקיה אינה נעשית למטרת ענישה, אלא לצורך בירור הענין, שהרי אשה שנחשדה בניאוף - נאסרת על בעלה. המטרה היא אפוא לפתור את משבר האמון בתוך הבית היהודי.
ובכן להלן השתלשלות המעשה:
מדובר באדם שאיבד אמון באשתו, עקב מנהגה להתרועע עם זרים.
בְּקִנְאָתוֹ, אסר עליה להתייחד (לִשְׁהוֹת בִּיחִידוּת) עם פלוני, החשוד בעיניו.
האשה עָבְרָה על מצוותו, והתייחדה עם האיש.
אמנם יש עדים לַהִתְיַחֲדוּת, אבל אין ידוע האם אכן התבצע נִאוּף.
מרגע זה, אסורים הם להתגורר יחדיו, וחלה עליו חובה לְגָרְשָׁהּ.
בתרחיש זה, האשה גם מפסידה את כְּתֻבָּתָהּ.
האשה מכחישה את החשד, טוענת לְחַפּוּתָהּ ועומדת על זכותה לקבל את דמי הכתובה.
באפשרותה לבחור לשתות את המים הקדושים כדי שהללו יוציאו את צִדְקָהּ לָאוֹר.
האשה מובאת אל שער נִיקָנוֹר הממוקם בין עזרת נשים לעזרת ישראל שבשטח המקדש. בעלה מביא מנחת קמח שעורים ללא שמן. הכהן פורע את קישורי שערה ומקריא באזניה את דברי הָאָלָה (הקללה). לאחר מיכן, נוטל הכהן מים מכיור הנחושת, ובוזק לתוכם מעט עפר מקרקע המקדש. הכהן אף כותב על קלף את פסוקי פרשת סוטה, ומיד מגרד את האותיות אל המים.
בתוך כך יכולה האשה, להודות בחטאה ולהתגרש ללא כתובה.
היא יכולה גם להצהיר שאינה מודה, אך אינה מעוניינת לשתות, וגם אז תתגרש ללא כתובה.
ויכולה היא גם לעמוד על דעתה ולבקש לשתות את המים.
לאחר שתיית המים:
- אם אכן חטאה, יפעלו בה המים כרעל, וימיתוה במיתה קשה.
וכך גם יעלה בגורלו של פלוני הבועל (הנמצא הרחק מכאן). - אם לא חטאה, לא יארע לה כל רע. היא שבה להיות מותרת לבעלה, ואף תבורך ע"י ה' תחת הסבל שחוותה.
דיני נזיר
התורה מלמדת כי חטא הניאוף נובע מקלות דעת שמקורו בהתמכרות ליין, ומציבה מול הסוטה את האדם שבחר לקדש את עצמו באמצעות נדר נזירות.
אדם כזה אסור בשתיית יין וענבים, אסור לו להיטמא בטומאת מת ואסור לו לגלח את שערו.
תקופת האיסור נקבעת כרצונו: יכול הוא להתנזר לתקופה קצרה, ארוכה ואף לכל החיים.
התורה מציינת כי במשך תקופת הנזירות, תְּפַעֵם בו רוח קדושה וְקִרְבָה לה'.
בתום תקופת הנזירות, עליו להביא:
- כבש לעולה (+ סולת למנחה ויין לניסוך על המזבח)
- כבשה לחטאת
- איל לשלמים (+ סולת למנחה ויין לניסוך על המזבח)
- סל מִנְחָה ובו 20 לַחֲמֵי מַצָּה
ומה אם בתוך תקופת הנזירות, נטמא לפתע הנזיר כתוצאה ממגע במת?
במקרה כזה, לאחר שייטהר מטומאתו, יהיה עליו להביא 'קרבנות נזיר טמא': שני תורים/בני יונה, האחד לעולה והשני לחטאת, וכבש לאשם. לגלח את שערו, ולהתחיל למנות נזירותו מֵחָדָשׁ.
ברכת כהנים
הציווי על הכהנים לברך את ישראל, נאמר ביום הקמת המשכן - ראש חודש ניסן.
בפרשתנו, מפרטת התורה את הנוסח המדויק של הברכה.
להרחבה, ראו פוסט כאן מעיינים 👈 לפרשת נשא.
חנוכת המזבח
במשך 12 הימים הראשונים לאחר הקמת המשכן, נֶחֱנַךְ מזבח הנחושת לעבודה, באמצעות קרבנות הנשיאים.
בכל אחד מימים אלו, הקריב נשיא שבט אחר את קרבנותיו:
- קערת כסף במשקל 130 שקלי כסף + מזרק (צלוחית) כסף במשקל 70 שקלי כסף.
- שניהם מלאים בסולת מעורבת בשמן, לצורך מנחה. - כף זהב במשקל 10 שקלי כסף - מלאה בקטורת להקטרה.
- לקרבן עולה: פר, איל וכבש.
- לקרבן חטאת: שעיר עיזים.
- לקרבן שלמים: 2 פרים, 5 אילים, 5 עתודים (תיישים), 5 כבשים.
(גם כלי הכסף והזהב עצמם, ניתנו כנדבה)
בנוסף, כל זוג נשיאים, תרם עֶגְלַת צָב (עגלת משא מכוסה) הרתומה ל-2 פרים.
6 העגלות ניתנו ללווים לצורך משא כלי המשכן:
בני גרשון קבלו 2 עגלות, ובני מררי (הנושאים את החלקים הכבדים יותר) קיבלו 4 עגלות. בני קהת לא קיבלו עגלות כיוון שאת כלי הקודש הם נשאו על כתפם.