פרשת פנחס - שולחנו של אדם כמזבח: סיפורו של המגיד מטריסק (סיפור)

כשהכנסת אורחים הופכת לקרבן של אהבה וכפרה

אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ

אל חצרו של המגיד מטריסק נהרו חסידים רבים, מכל שכבות העם - רבנים מלומדים, אנשים אמידים, וגם יהודים פשוטים וצנועים.
בכל עת - בימות החול, בשבתות ובחגים - היה המגיד פותח את דלתו ואת שולחנו, מארח אותם בלב רחב ודואג לכל צרכיהם.

לעיתים, ריבוי האורחים היה כה גדול, עד שלאחר שכולם שבו לבתיהם, נותר המגיד עם חובות כספיים כבדים.
במקרים כאלה נאלץ לשלוח שליחים שיאספו תרומות מהחסידים, כדי לפרוע את החוב.

באחד ממוצאי יום טוב, פנו אליו מקורביו ושאלו בתמיהה:
- מה טעם להמשיך לארח בחינם, כשבסופו של דבר עליך לבקש מהם נדבות כדי לכסות את ההוצאות?
הם הציעו להתחיל לגבות תשלום מראש מהמתארחים, או לפחות לצמצם את רמת האירוח.

המגיד הקשיב לדבריהם בשתיקה.
משלא השיב - סברו שהוא מסכים לדעתם, ופתחו לתכנן את מנגנון הגבייה.

אלא שאז הרים המגיד את ראשו ואמר:
- חכמינו לימדונו, שבזמן שבית המקדש היה קיים - המזבח היה מכפר על האדם.
וכיום, כשאין מקדש - שולחנו של האדם הוא שמכפר עליו.

זהו שנאמר: "את קרבני לחמי לאִשַּׁי" - קרבנו של האדם בימינו הוא הלחם שהוא נותן לאורחיו.
וככל שירבה לתת ולארח - תגדל הכפרה, ותהא לו ולחסידיו ברכה ותועלת.