מחויבות ה' לגאולת ישראל.
בסוף הפרשה הקודמת (שמות), קראנו את תלונת משה על כי שליחותו החמירה את מצב היהודים במצרים, ואת תשובת ה', כי ההחמרה נועדה להקשות אל לב פרעה כדי להאדיר את הכנעתו.
בפרשתנו, ניתנת תשובת ה' בפירוט ובהרחבה, בשילוב המסרים הבאים
- "אֲשַׁנֶּה אֶת הַנְהָגָתִי"
מאז ימי האבות, ועד עתה, הנהיג ה' את עולמו בדרך נסתרת.
גם כשנעשו ניסים - לא היה בהם גילוי שכינה ברור לכל באי עולם.
דרך הנהגה זו מנוהלת באמצעות השם ש-ק-י (במקור - ד' במקום ק').
מעתה ינהיג ה' את עולמו ויושיע את עמו בדרך גלויה לעין כל.
דרך הנהגה חדשה זו, מנוהלת באמצעות השם י-ק-ו-ק (במקור - ה' במקום ק'). - "אֲנִי מְחֻיָּב לַגְּאֻלָּה"
מאחר ונשבעתי לאבות, שאושיע את בניהם ואביא אותם לארץ כנען,
הרי שאני מחוייב בדבר, ואין זה תלוי בהתנהגותם של הבנים. - "בִּרְצוֹנִי לְהַקְדִּים אֶת הַגְּאֻלָּה"
אמנם הוגדר כי משך השיעבוד יהיה 400 שנה, אלא שבגלל כובדו הרב מחד, וצעקת בני ישראל אליי מאידך, החלטתי לקצרו, ולגאול אותם אחר שְׁהִיָּה בת 210 במצרים.
לפיכך, אֶמְנֶה את 400 השנים מאז לידת יצחק.
ולכן, שב משה לטעון לפני ה', כי אם המשועבדים לא השתכנעו, איך ישוכנע פרעה?
פרעה "ישתכנע" באמצעות "מכות"
אינך צריך לנהל עם פרעה דיון פילוסופי ממושך - ענה ה' - וגם לא להתרפס בפניו.
אתה - משה, תבוא אליו עם אהרון אחיך, ויחד תדרשו ממנו לשחרר את ישראל מעבודתם למשך 3 ימים, בהם יֵצֵאוּ אל המדבר, ויחגגו בהקרבת זבחים לשם ה'.
אתה - שהנך כְּבַד-פֶּה, תתנסח בקצרה, ותשמיע באזניו את הדברים באותו נוסח ששמעת ממני.
אהרון - ירחיב "בתיאורים חיים" ויפרט בפניו על הסבל הצפוי לבוא לו ולעמו בגין כל מכה.
אמנם הוא יסרב - גם לאחר שֶׁיֻּכֶּה קשות, אלא שאין הדבר צריך להדאיגך,
כי הסירוב לא ינבע מעוז ותעצומות נפש, אלא דווקא מכניעה וחוסר ברירה,
שכן, אני ה' אכביד את ליבו, במטרה להרבות את סבלו ועונשו - עד להכנעתו.
ייחוסי משה ואהרון
בשלב זה, הפרשה "פותחת סוגריים" כדי לפרט בפנינו מי הם משה ואהרון.
התורה מפרטת (רק) את משפחות ראובן, שמעון ולוי (ממנו יצאו משה ואהרון):
מופת המטה
אהרון השליך לפני פרעה את מטה משה, והוא הפך לתנין.
חרטומי מצרים, חִקּוּ זאת באמצעות כשפים, ואף מטותיהם הפכו לתנינים.
ברם, לאחר שחזרו כולם להיות מַטּוֹת - בלע מטה אהרון את מטותיהם.
מכת דם
למכה זו קדמה התראה.
זו ניתנה לפרעה בעת טיולו היומי בשפת הנילוס.
פרעה שהציג את עצמו לפני עמו, כֶּאֱלוֹהַּ, ופרסם שלעולם אינו נזקק לנקביו, נהג להשכים ולעשות את צרכיו שם, בסתר.
ההתראה ניתנה מידי יום, במשך 3 שבועות.
משהתעלם פרעה,
נטל אהרון את מטה משה, והניפו על מימי מצרים, ואלה הפכו לדם.
כתוצאה מכך, מתה דגת הנילוס, והוא הפיץ ריח רע.
גם יתר הנהרות ומקווי המים הפכו לדם שאינו ראוי לשתייה ולהשקיה.
גם המים שנאגרו - מבעוד מועד בכלים - הפכו לדם.
האפשרות היחידה שעמדה בפני המצרים הייתה לרכוש מים מבני ישראל בכסף מלא.
החרטומים חיקו זאת באמצעות כשפים - אבל לא יכלו לרפא את המים.
פרעה הקשה את לבו, והמכה נמשכה שבעה ימים (אז נרפאו המים מאליהם).
ראו גם בפוסט כאן מעיינים 👈 לפרשת וארא.
מכת צפרדע
גם למכה זו קדמה התראה.
זו ניתנה לפרעה בארמונו, מידי יום, במשך 3 שבועות.
משהתעלם פרעה,
נטל אהרון את מטה משה, והניפו על מימי מצרים, ואלה שרצו צפרדעים.
הללו התפשטו בכל רחבי מצרים, נכנסו לבתים, לכלים, ואף לתוך מעיהם של המצרים.
החרטומים חיקו זאת באמצעות כשפים - אבל לא יכלו לסלק את הצפרדעים.
פרעה, שלא עמד בסבל, זימן אליו את משה ואהרון, והתחנן שיסירו את המכה, ובתמורה ישלח את העם.
משה התפלל, וזו סרה קודם שתמו שבעת הימים.
עם זאת, תוצאות המכה הורגשו גם לאחר שפסקה - שכן ריח ריקבון פגרי הצפרדעים פשט בכל מקום.
משסרה המכה - הכביד פרעה את לבו, כפי שאמר ה' למשה מראש.
מכת כינים
למכה זו לא ניתנה התראה מוקדמת.
אהרון נטל את מטה משה, והניפו על עפר ארץ מצרים, והוא שרץ כינים.
הללו נטפלו לאנשים ולבהמות ומצצו את דמם.
החרטומים ניסו לחקות זאת באמצעות כשפים - אבל נכשלו, מכיוון שאין כוחו של כישוף יכול לחול על בריה בעלת מְמַדִּים הקטנים מגרגיר עדשה.
הם הוכרחו להודות, כי משה ואהרון הביאו את המכה באצבע אלהים, ולא בכשפים.
למרות הסבל, הקשה פרעה את לבו, והמכה סרה מאליה בחלוף שבעה ימים.
מכת עָרוֹב
למכה זו קדמה התראה.
זו ניתנה לפרעה מידי יום, במשך 3 שבועות - במסגרת 'טיול הנקבים' היומי שלו.
משהתעלם פרעה,
שיסה ה' בתושבי מצרים, ערבוביה של חיות רעות.
הללו פגעו בבני האדם ובבהמות הבית, ואף השחיתו את גידולי מצרים.
גם סגירת דלתות הבתים לא הועילה.
באופן מופגן, לא חדרו החיות אל גושן - אזור מגורי בני ישראל.
פרעה הנפחד זימן אליו את משה ואהרון, והביע את הסכמתו לשחרר את ישראל לצורך חגם, ובלבד שיחוגו אותו בתוך מצרים (ולא במדבר).
משה סירב, ועמד על דרישתו המקורית, ופרעה נאלץ להסכים לה.
בצאת משה מארמון פרעה - התפלל אל ה' והוא הסיר את המכה קודם שתמו שבעת הימים.
כל החיות נעלמו ממצרים, כדי שהמצריים הרעים לא ייהנו מעורותיהן ופרוותיהן.
אלא, שכצפוי, הקשה פרעה את לבו - ולא שחרר את ישראל.
מכת דֶּבֶר
למכה זו קדמה התראה.
ההתראה ניתנה מידי יום, במשך 3 שבועות.
במסגרת ההתראה, הובהר לפרעה, כי כל בהמות מצרים תינגפנה למוות בבת אחת.
כלומר, בשונה מהמכות הקודמות שהתמשכו על פני כמה ימים, הרי שזו מכת 'אַל-חֲזֹר'.
משהתעלם פרעה,
הכה ה' למחרת, במגפת מוות, את כל הבהמות שנותרו בשדות (מחוץ לבתים) והן בבעלות מצרית.
למרות שפרעה שמע, כי מִמִּקְנֶה ישראל לא מת אחד - הכביד את לבו.
מכת שְׁחִין
למכה זו לא ניתנה התראה מוקדמת.
משה ואהרון מילאו את חופניהם (שתי כפות ידיהם) בפיח דק ולבן הנוצר מהבערת גחלים,
ומשה זרקו כלפי מעלה, לעיני פרעה וחרטומיו.
הפיח התפשט בכל הארץ, וביורדו על האדם והחי, חולל נגעי אבעבועות בעורם.
(המכה פגעה בבהמות אשר נמלטו ממכת הַדֶּבֶר - ע"י שהוכנסו לתוך הבתים מבעוד מועד.)
פירוש המילה 'שחין' הוא חום. היו אלו אבעבועות חמות הַמַּגִּירוֹת נוזל מוגלתי.
הראשונים להיפגע היו החרטומים - שנאלצו לעזוב את המקום בבושת פנים, מבלי שניסו לְחַקּוֹת את משה - כפי שעשו במכות הקודמות.
למרות הסבל, הִקְשָׁה פרעה את לבו, והמכה סרה מאליה בחלוף שבעה ימים.
מכת בָּרָד
מכה זו - כמו גם זו שאחריה - מוגדרות כקשות ביותר - בהשוואה לקודמותיהן, כיוון שהן גרמו לרעב כתוצאה מהשחתת יבול מצרים.
קדמה לכך התראה, שניתנה מידי יום, במשך 3 שבועות - במסגרת 'טיול הנקבים' היומי של פרעה.
במסגרת ההתראה, המליץ משה לאנשי מצרים להכניס את הבהמות לדירים ולָאֻרָווֹת כדי להצילם.
ואמנם, חלק מהמצרים נשמעו לעצתו ואספו את מקניהם, בעוד האחרים - ובהם פרעה - נקטו גישה מזלזלת.
בהגיע המועד, היטה משה את מטהו לכיוון השמים, וברד כבד החל לרדת.
גושי הברד היו גדולים, ובתוכם ממש התלקחה אש. הנה כי כן חָבְרוּ האש והמים למלא רצון ה'.
הברד היכה את כל האדם והחי שנמצאו בשדה (ולא נכנסו למסתור כפי שהמליץ משה), ושיבר את כל עצי השדה, והשיחים הנוקשים.
המכה שניתכה באביב, השמידה את יבול השעורים והפשתן, אך לא את החיטה וְהַכֻּסֶּמֶת, כיוון שאלו האחרונות מְאַחֲרוֹת להתבשל, וטרם התקשו גבעוליהן.
הברד לא ירד כלל בארץ גושן - מושב בני ישראל.
פרעה זימן אליו את משה ואהרון, והתוודה כי חטא.
התפללו בעדי - אמר - ואשלח את העם.
משה יצא מהעיר (שהייתה רוויה בפסלים וצלמים), והתפלל מחוצה לה.
משנוכח פרעה כי הברד שָׁקַט - שב והקשה את לבו, כצפוי.