 |
| (כלי חרס נטמא בשרץ שהוכנס לחללו) |
-מיתת הצדיקים נדב ואביהוא-
ביום השמיני למילואים
בפרשה הקודמת, קראנו על 'ימי המילואים', במהלכם הִתְאַמַּנּוּ הכהנים והתחנכו לתפקידם.
(ראו כרטיס ביקור 👈לפרשת צו)
שבעת הימים 'הראשונים' חלו בתאריכים כ"ג-כ"ט באדר.
היום השמיני 'האחרון' חל בתאריך א' בניסן - יום הקמת המשכן.
פרשתנו מתארת את סדר הפעולות שנעשו באותו יום.
קרבנות היום
- עולת התמיד
כמידי יום, הובאו 2 כבשים, האחד בבוקר והשני בין הערביים.
קרבן עולה - מוקטר כליל על המזבח החיצון (העומד בחצר). - חטאת אהרון
לכבוד היום, הביא אהרון, עגל לחטאת 'פנימית' (מיוחדת).
בחטאות 'פנימיות', מוקטרים הָאֵימוּרִים על המזבח החיצון ככל חטאת,
ברם הַזָּאַת דמם, נערכת על מזבח הזהב הפנימי (העומד בהיכל).
בשל כך, דין הבשר להיות מוּצָא לשריפה מחוץ למחנה (ולא להיאכל לכהנים). - עולת אהרון
לכבוד היום, הביא אהרון, אַיִל (כבש בשנתו השניה) לעולה.
כאמור לעיל - קרבן עולה מוקטר כליל על המזבח החיצון. - חטאת העם
לכבוד היום, הביא העם, שעיר עיזים לחטאת 'חיצונית' (רגילה).
אימורי החטאות החיצוניות - מוקטרים על המזבח החיצון.
דמם - נזרק על המזבח החיצון.
ובשרם - נאכל לכהנים. - עולת העם
לכבוד היום, הביא העם, עגל וכבש (צעירים) לעולה (להקטרה כליל). - שַׁלְמֵי העם
לכבוד היום, הביא העם, שור ואיל (בוגרים) לִשְׁלָמִים.
אימורי השלמים - מוקטרים על המזבח החיצון.
דמם - נזרק על המזבח החיצון.
ובשרם - נאכל לבעלים (אלא שבמקרה זה - הוגדרו הכהנים כבעלים).
כבכל שלמים, מובאת גם מנחה, הנאכלת ע"י הכהנים - חטאת נחשון
היום, היה תורו של נחשון בן עמינדב (נשיא יהודה) להביא חטאת לחנוכת המזבח. - חטאת ראש חודש
כמידי ראש חודש, הובא שעיר עזים לחטאת.
דין חטאת זו - ככל חטאת 'חיצונית'.
מות בני אהרון
ובתוך שמחת היום, נפגעו ומתו נדב ואביהוא - שני בני אהרון הגדולים.
התורה מציינת כי חטאם היה בכך שהדליקו בעצמם את האש לצורך הקטרת הקטורת, ולא המתינו לאש שתרד מהשמים.
חז"ל מספרים כי 2 חוטי אש נכנסו לְחָטְמֵיהֶם, והם נשרפו מבפנים.
בכדי להוציא את גווייתם - נשלחו מישאל ואלצפן הלוויים (בניו של עוזיאל - דוד משה ואהרון), ברם בשל איסור הכניסה להיכל - הֶחָל על מי שאינו כהן - היה צורך לזרוק לכיוונם, מבחוץ, חַכּוֹת ברזל ולגררם.
לדעה אחרת בחז"ל, חטאו נדב ואביהוא בהיכנסם שתויי יין להיכל.
אהרון אביהם, הגיב לאסון בשתיקה, ולא התרעם על ה'.
בשל כך, זכה שהציווי הבא - האוסר על הכהנים להיכנס למקדש כשהם שתויי יין - נמסר לו.
מדוע קצף משה?
מי שמת אחד מקרוביו (אב, אם, בן, בת, אח, אחות, בן/בת זוג) הריהו אוֹנֵן באותו יום.
כהן במצב אֲנִינוּת - אסור באכילת בשר קרבנות.
ישראל במצב זה - אסור באכילת מעשר שני.
למרות זאת, הורה משה לאהרון ובניו הנותרים (אלעזר ואיתמר) לאכול את המנחה ואת בשר הקרבנות, וזאת 'כהוראת שעה'.
אהרון הבין כי 'הוראת השעה' חלה על הקרבנות 'האכילים' שהובאו עבור כבוד היום, אך אינה חלה על 'חטאת ראש חודש' הקבועה, ולכן שרף אותה באש.
משה, כעס - בשל זאת - על אהרון ובניו, אך לאחר ששמע את ההסבר של אהרון, הודה והסכים לדבריו.
המילים "ואת שעיר החטאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ משה" מהוות את מחצית התורה במילים - דרש מכאן ודרש מכאן.
כשרות בעלי החיים
ניתן לקרוא על כך בהרחבה בפוסט כרטיס ביקור 👈 פרשת ראה.
מומלץ גם לצפות בסרטון בפוסט תמונה אחת שווה 👈 פרשת שמיני.
להעמקה נוספת (ומאתגרת) ראו בפוסט יש לי מושג 👈 לפרשת שמיני.
דיני טומאה וטהרה
בסיום הפרשה, מתוודעים אנו לכמה מהדינים הבסיסיים של טומאה וטהרה.
מאחר ומרובים הם (ומהם שמופיעים במקומות אחרים בתורה), הבה נרכזם כאן, בתמצית:
- יוצרי הטומאה
- באדם: מת, זב/ה, בעל קרי, נדה, יולדת, מצורע/ת.
- בחי: נבלה (של בהמה) ושרץ מת (משמונת השרצים שהתורה פירטה).
- מקבלי הטומאה
- בני אדם חיים.
- בשר בעלי חיים שנשחטו.
- משקה - מים שנשאבו, וכן יין, דם, שמן, חלב טל ודבש.
- מאכל (צמחי) - שאחד מרכיביו הורטב לפחות פעם אחת במים.
- כלים - העשויים: עץ, עור, שק (שיער עיזים), מתכת, וכן בגדים.
- אופני הטומאה
- מגע - נגיעה ביוצר הטומאה.
- משא - נשיאת יוצר הטומאה אף ללא מגע ישיר.
- היסט - הזזה של יוצר הטומאה אף ללא מגע ישיר.
- מדרס - ישיבה או רכיבה של יוצר הטומאה על מרכב או מושב אף ללא מגע.
- אוויר - כלי חרס נטמא רק מתוכו (הפנימי) - באמצעות מגע ישיר של הטומאה או בהכנסת דבר-מה טמא אל חללו (אך לא בנגיעה מבחוץ).
- אהל - הימצאות יוצר הטומאה ומקבל הטומאה תחת גג אחד.
- דרגות הטומאה (מֵהֶחָמוּר לַקַּל)
- אבי אבות הטומאה - מת.
- אב הטומאה - זב/ה, בעל קרי, נדה, יולדת, מצורע/ת, ומי שנטמא ישירות ממת.
- ראשון לטומאה - מי שנטמא מאב הטומאה.
- שני לטומאה - מאכל ומשקה (אך לא אדם וכלים) שנטמאו מראשון לטומאה.
- דרכי הטהרה
- בכל המקרים נדרשת טבילת מקבל הטומאה במי מקווה, ברם זו אינה מועילה לכלי חרס. תיקונו הוא (רק) שבירתו.
- במקרים מסוימים נדרש הטמא גם להביא קרבנות.
- מקבל-טומאה שנטמא ע"י מת - זקוק להזאת אפר פרה אדומה.