פרשת בהעלותך, עשירה במיוחד בנושאים מגוונים: מהדלקת המנורה ומינוי הלווים, דרך פסח שני ותלונות העם, ועד נבואת הזקנים וצרעת מרים. בפוסט זה נציג את עיקרי הפרשה באופן תמציתי, עם דגש על הרעיונות והאירועים המרכזיים.
המנורה הייתה עשויה מִקְשָׁה (חתיכה) אחת מגוש זהב טהור (ולא רק צופתה בזהב).
המילים "כמראה אשר הראה ה' את משה", מלמדות שמשה התקשה בהבנת צורתה המורכבת, עד שה' הצביע לו על דוגמה.
המילים "אל מול פני המנורה יאירו", מלמדות כי שש הנרות צריכים לפנות אל הנר האמצעי.
המילה "בהעלותך" מלמדת, שהכהן ממשיך בפעולת ההדלקה עד שהשלהבת עולה (נתפסת).
עוד מלמדת המילה, שהכהן עולה על מדרגה בכדי להדליק.
מינוי הלווים
בזמן מכת בכורי מצרים, ניצלו בכורי ישראל והתקדשו לשמש ככהני ה'.
ברם, בהשתתפותם בחטא העגל, התחללו הבכורים, וה' ציווה את משה להחליפם בלוויים (ראו פוסט כרטיס ביקור 👈 פרשת במדבר).
תפקיד הלווים כלל:
- משא המשכן וכליו (בתקופת המדבר).
- שמירת המשכן והמקדש.
- שירה בזמן ניסוך המים.
הכשרתם הרוחנית של הלווים, נעשתה באמצעות: תגלחת, טבילה, הזאת אפר פרה אדומה והנפתם ע"י אהרון.
שימו לב: אהרון הניף בזה אחר זה את אלפי הלוויים!
הכשרה מעשית קיבל כל לוי בהגיעו לגיל 25.
זו נמשכה 5 שנים, ורק בגיל 30 נכנס לסבב נשיאת כלי הקודש.
פסח שני
האנשים שנשאו עימם את ארונו של יוסף (במטרה להביאו לקבורה בארץ ישראל), היו בשל כך 'טמאי מת'.
מכיוון שלא הספיקו להיטהר עד יום י"ד בניסן, לא יכלו להקריב את קרבן הפסח, הדורש טהרה.
כתיקון, נקבע 'פסח שני' לדורות (כמועד ב') עבור מי שיהיה טמא או מרוחק מירושלים במועד פסח ראשון.
'פסח שני' חל ביום י"ד באייר (חודש אחרי הראשון).
במועד זה מקריבים 'הנידחים' את קרבן הפסח ואוכלים מצות.
מסעות וחניות
כאשר היה הענן, יורד על גבי המשכן - הייתה זו הוראה לחנות.
כשעלה מעל גבי המשכן - הייתה זו הוראה לנסוע.
לעיתים נמשכה החניה לילה, לעיתים יום, יומיים או חודש.
החניה הארוכה ביותר הייתה בקדש ברנע. היא נמשכה 19 שנה.
ה' הורה למשה להכין 2 חצוצרות כסף, שישמשו בין היתר למתן 'פקודת נסיעה' לעם.
יתרו
יתרו - חותנו של משה - הוזמן להצטרף למסע ישראל במדבר, ולהיכנס עימם לארץ ישראל, אך סירב.
קראו על כך בפוסט פרשת בהעלותך 👈 כאן מעיינים.
המתאוננים
בחלוף כמעט שנה מאז מתן תורה, ביום כ' באייר, נסע העם מהר סיני לכיוון ארץ ישראל.
לאחר 3 ימי מסע - התלוננו על קושי הדרך, ונענשו באש (לכן שם המקום נקרא "תבערה").
באותו מקום, התלוננו גם על חדגוניותו של המן. במצרים - כך אמרו - אכלנו דגים, אבטיחים, קישואים, בצלים ...
הם דרשו שיינתן להם עתה בשר, ואכן נענו. ה' הנחית שַׂלְוִים סביבות המחנה. האנשים אמנם "זכו" לאכול בשר, אך במקביל נענשו במגפה. את חללי המגיפה קברו במקום ההוא, שנקרא מאז "קברות התאווה".
התורה מציינת כי לא היה אמת בתלונתם על המן:
- טעמו כצפיחית מטוגנת בדבש ובשמן.
- ניתן היה לאוכלו חי (כפי שהוא), מבושל או אפוי.
- היית טועם בו כל טעם שעלה בדעתך.
- עגול היה, ולבן ככלי בדולח (קריסטל).
70 הזקנים
לנוכח טענות העם, הלין משה על קושי עול ההנהגה המוטל על כתפיו.
ה' הורה לו לבחור 70 זקנים שיסייעו לו. אנשים אלו זכו והפכו להיות נביאים - אך לא בדרגת משה.
שניים מהם - אלדד ומידד, הענווים - נשארו במחנה ושם התנבאו.
קראו עוד בפוסט יש לי מושג 👈 לפרשת בהעלותך.
צרעת מרים
מרים הנביאה (אחות אהרון ומשה), סיפרה דברי לשון הרע באזני אהרון. היא הלינה על כך שמשה פרש מאשתו ציפורה.
לאמיתו של דבר, עשה זאת משה מתוך כוונה טובה, שהרי היה עשוי להתנבא בכל עת, ואין זה מכבוד השכינה שתתגלה אליו בעת היותו עם אשתו (וטרם נטהר).
כעונש, לקתה מרים בצרעת שנמשכה 7 ימים, ומפאת כבודה המתין לה העם. היה זה בעת חנייתם במקום ששמו 'חצרות'.