כרטיס ביקור לפרשת אמור - דיני הכהנים והמועדים

הדלקת נרות המנורה במקדש

הפרשה פותחת, בהגבלות המיוחדות החלות על הכהנים מפאת קדושתם וחשיבותם.

קדושת הכהונה

👈טומאה:

אסור לכהנים להיטמא למת (לגעת במת או להיכנס לחדר שבו נמצא מת).
יוצאים מן הכלל הם 'שבעת הקרובים': אב, אם, אח, אחות, בן, בת, בת זוג.
דינו של הכהן הגדול חמור יותר, והוא אינו רשאי להיטמא אפילו ל'שבעת הקרובים'.

ברם, אפילו הכהן הגדול, רשאי וחייב להיטמא כדי לטפל ב'מת מצווה', דהיינו במת שנמצא על אם הדרך ואין מי שיביא אותו לקבורה.

ככל שהכהן נטמא (בהיתר או באיסור) - עליו להיטהר קודם אכילת תרומה או בשר קדשים. 

👈אישות:

אסור לכהנים להתחתן עם:

  • זונה - ישראלית שקיימה (קודם לכן) קשר אישות אסור, עם פסול נישואין, כגון ממזר
  • חללה - בת שנולדה מנישואי כהן וגרושה (הבת עצמה נעשית חללה ואסורה לכהן)
  • גרושה - שהיתה בעבר נשואה/ארוסה והתגרשה.
הכהן הגדול, אסור גם בנשיאת אלמנה, ועליו לשאת אשה בתולה.

👈זקן ופאות:

למרות שהאיסור על גילוח הזקן והפאות (כמו גם האיסור לשרוט את העור בצער על מות קרוב), נאמר לכל ישראל (ראו פוסט כרטיס ביקור 👈לפרשת קדושים), שבה התורה והוסיפה איסור מיוחד על הכהנים.

👈בעלי מום:

כהן בעל מום (כגון גידם או קיטע) - פסול לעבודת הקרבנות במקדש.
ברם, כהן זה רשאי לעסוק בעבודות סיוע אחרות במקדש, ואף מותר לו לקבל ולאכול את כל 'מתנות הכהונה' (תרומה מהתבואה, חלה מהעיסה, בשר קרבנות וכו').

מי שאינו כהן - ואפילו אם הוא לוי - אסור לאכול תרומה וקודשים.

👈בת/אשת כהן:

גם על בנות הכהנים ונשותיהם חלות חובות וזכויות:

  • ישראלית שנישאה לכהן - רשאית לאכול בגינו תרומה, חלה וביכורים.
    ברם, בהתגרשה או בהתאלמנותה ממנו - פוקעת הזכות.
  • בת כהן שנישאה לישראל - מפסידה את הזכות לאכול תרומה.
    ברם, בהתגרשה או בהתאלמנותה ממנו - שבה וזוכה - למעט אם נולדו לה ממנו ילדים.
  • דינה של בת כהן נשואה שזינתה - חמור יותר מדינה של בת ישראל רגילה.

דיני קרבנות

  • בהמה בעלת מום - פסולה מהקרבה כקרבן.
    עוף לעומת זאת, אינו נפסל בשל מום, אלא אם הוא חסר אבר. 
  • לקרבן עולה - כשרים רק הזכרים.
  • וולד הבהמה, כשר להקרבה או לאכילת חולין - רק מיומו השמיני.
  • אסור לשחוט אם וּוְלָדָהּ באותו יום.
  • קרבן תודה - הגם שהוא תחת קטגוריית 'קודשים קלים', זמן אכילתו מוגבל ליום אחד. 

מועדי ישראל

  • שבת:
    • קבועה מידי שבוע
    • אסורה בעשיית מלאכה - אפילו לצורך אכילה ('אוכל נפש').
  • פסח:
    • שבעה ימים - מתחיל ביום ט"ו בניסן ומסתיים ביום כ"א בניסן.
    • היום הראשון והשביעי הנם ימי חג, ואסורים בעשיית מלאכה - למעט אוכל נפש.
    • בכל הפסח אסור לאכול חמץ (בליל הסדר, חובה לאכול מצה - אפילו אם לא רעבים).
    • ספירת העומר מתחילה במוצאי החג הראשון ומסתיימת (כעבור 49 יום) בערב שבועות.
  • שבועות:
    • יום אחד - חל ביום ה-50 לספירת העומר.
    • אסור בעשיית מלאכה - למעט אוכל נפש.
  • ראש השנה:
    • בתורה הוגדר יום אחד - א' בתשרי.
      מזמן הגלות (והתפזרות העם במרחקים) הנהיגו חכמים לחגוג יומיים (גם ב' תשרי) בגלל הקושי להודיע לקהילות המרוחקות על מועד החג (הנקבע לפי מולד הלבנה).
    • אסור בעשיית מלאכה - למעט אוכל נפש.
    • מצוות היום המרכזית היא התקיעה בשופר.
  • יום כיפור:
    • יום אחד - חל ביום י' בתשרי.
    • אסור בעשיית מלאכה (והוא חמור כמו שבת).
    • מצוות היום המרכזית הנה התענית.
  • סוכות:
    • שבעה ימים - מתחיל ביום ט"ו בתשרי ומסתיים ביום כ"א בתשרי.
    • היום הראשון הנו חג, ואסור בעשיית מלאכה - למעט אוכל נפש.
    • בכל החג אסור לאכול סעודה מחוץ לסוכה (בלילה הראשון, חובה לאכול בסוכה אפילו אם לא רעבים).
    • בנוסף, נוטלים לצורך 'נענוע' את ארבעת המינים: לולב, הדס, אתרוג וערבה.
  • שמיני עצרת (שמחת תורה):
    • יום אחד - חל ביום כ"ב בתשרי.
    • אסור בעשיית מלאכה - למעט אוכל נפש.
    • ביום זה נוהגים לסיים את קריאת התורה בקריאת פרשת 'וזאת הברכה' (ספר דברים).

תפקידי המנורה והשולחן במקדש

  • מנורה:
    בכל ערב הדליקו בה הכהנים 7 נרות שמן זית.
    מידת השמן בנרות היתה צריכה להספיק לכל הלילה (אפילו בלילות החורף הארוכים).
  • שולחן:
    על השולחן הועמדו 12 לחמים (2 'מערכות' בנות 6 לחמים).
    הלחם ניצב במשך שבוע שלם, ונאכל בשבת ע"י הכהנים.
    כשהוסר הלחם, ונאכל, היה חם, טרי ומהביל כמו ברגע שיצא מהתנור.

המקלל

סיפור המעשה:

פלוני, שנולד לאם ישראלית (שלומית בת דִּבְרִי משבט דן) ולאב מצרי (ראו בפוסט בית המדרש  👈פרשת אמור), ביקש להקים את אוהלו בתחום מחנה בני דן. בקשתו הושבה ריקם (כי ההשתייכות השבטית נקבעת לפי שבט האב). האיש הכעוס הפסיד גם בדין-תורה שנערך בנוכחות משה רבנו, ופתח את פיו לקלל את אלוקים.

המקלל הוכנס למשמר (מעצר), עד שה' הודיע למשה כי חטא המקלל טומן בחובו עונש סקילה.

חובל באדם ובבהמה

הפרשה מסיימת בדיני הבאים:

  • החובל באדם, והרגו - דינו במיתה.
  • החובל באדם, ופצעו - חייב בתשלומים.
  • החובל בבהמה, וּפְצָעָהּ אוֹ הָרָגָהּ - חייב בתשלומים.
להרחבה בענין זה, ראו בפוסט כרטיס ביקור 👈 פרשת משפטים.

ישראל וייס

חדש יותר ישן יותר