חלומות פרעה
שנתיים לאחר שיוסף האסיר, פתר לשרי המשקים והאופים את חלומם, חלם פרעה, צֶמֶד חלומות בעלי מוֹטִיבִים דומים.
בחלומו הראשון,
ניצב הוא על שפת היאור (הנילוס), וממנו עלו (אל גדת הנהר) שבע פרות בריאות (שמנות) ורעו באחו. כעבור זמן, עלו עוד שבע פרות כחושות, ואכלו את הפרות השמנות.
בחלומו השני,
ראה שבע שיבולים שמנות צומחות מתוך גבעול אחד (במציאות, כל גבעול מוציא שיבולת יחידה). אח"כ צמחו שבע שיבולים רעות וכחושות - כל אחת בגבעול נפרד, ובלעו את השיבולים הטובות.
פרעה הַנִּפְעָם, כינס את חַרְטֻמֵּי (מכשפי) מצרים וחכמיה, ודרש לדעת את פתרון החלום.
הללו העלו השערות שונות, אבל המלך דחה אותם.
ראו עוד בפוסט משל המגיד מדובנא 👈 מקץ
רק אז, נזכר שר המשקים ביוסף הכלוא, והציע למלך להביאו כדי שיפתור את החלום.
משהובא יוסף בן ה- 30, פירט פרעה באזניו את החלומות, ואף הדגיש את תמיהתו על כי לאחר שהפרות הכחושות בלעו את השמנות - לא ניכר בהן (ברזות) כל שינוי, והן נותרו כחושות.
בשונה מדפוס המחשבה שאפיין את החרטומים, הבחין יוסף בכמה פרטים מרכזיים:
- צמד החלומות נֶחְלַם באותו לילה, כאשר ביניהם מפסיקה רק יקיצה קצרה.
- החולם הוא מלך מצרים, ולכן יש להניח כי חלומו קשור לאירועים כלל-ארציים ולא פרטיים.
- זירת החלום הנה הנילוס - בו תלויה כל החקלאות המצרית.
- החלום מתייחס לחי ולצומח - הצרכים הבסיסיים ביותר של בני האדם.
וכך אֵפוֹא פתר יוסף החכם את החלום - בעזרת רוח האלוהים (הנבואה) שפיעמה בו:
בשבע השנים הקרובות - ישרור במצרים שָׂבָע ושפע כלכלי!
מיד בסופם, יחלו שבע שנות רעב!
כובד הרעב ישכיח מבני האדם את שמחת ימי השָׂבָע!
אבל יוסף, לא הסתפק בכך.
הוא רואה כחובתו להדריך את המלך, כיצד להיערך לבאות, ומציע לו למנות פקידים שמתפקידם יהיה לְקַבֵּץ את עודפי הדגן של שנות השָׂבָע לתוך מחסני ענק (ממגורות).
הללו יינעלו, וייפתחו רק בבוא ימי הרעב.
פרעה הרגיש שזה הפירוש הנכון לחלומותיו, והתפעל מחכמת יוסף.
"אין טעם לחפש פרוייקטור" - אמר המלך - "אתה הוא המתאים מכולם", והכתירו כמשנה למלך.
ראו עוד בפוסט כאן מעיינים 👈 מקץ
היערכות לימי הרעב
יוסף מינה פקידים לאסוף ולאגור חמישית מיבול השנים הטובות.
את היבול שנאסף מכל אזור, אחסן במחסנים הנמצאים בתחום אותו האזור, כדי לְשַׁמֵּר אותו באופן מֵיטָבִי. חכמים מספרים כי אם מְעָרְבִים בתוך גרגירי הדגן, מעט עפר שנאסף מאותו בית גידול, מאריך הדבר את חיי הדגן ומגן עליו מפני ריקבון.
אז, בתקופת השָׂבָע, גם נולדו בני יוסף - מנשה ואפרים - מאשתו אָסְנַת בת פּוֹטִי-פֶרַע.
ראו עוד בפוסט הליכות עולם 👈 מקץ
האחים יורדים למצרים בראשונה
ואכן, בתום 7 שנות השָׂבָע - הגיעו ימי הרעב.
הרעב הכבד שרר במצרים ובכל סביבותיה - כולל בארץ כנען - שם גרו יעקב ובניו (אחי יוסף).
מכל רחבי מצרים, וגם מארצות אחרות, נדרשו מבקשי המזון להתייצב בפני יוסף לקבלת אישור.
גם יעקב שלח את עשרת בניו לקנות מזון במצרים, אך את בנימין הַקָּטֹן לא שלח, כיוון שהוא היחיד שנותר מבני רחל.
בהגיעם, זיהה אותם יוסף מיד, אבל הם, לא קישרו בין האדם הַמְּהֻדָּר וְהַמְּזֻקָּן שלפניהם, לאחיהם יוסף - הצעיר הנשכח, בעל הפנים הילדותיות - שמכרוהו לעבד בהיותו בן 17.
יוסף, שרצה לבחון האם אֵיבַת אחיו כלפיו, עדיין מפעמת בליבם, הטיח בהם את חשדו, כי מטרת בואם היא לְרַגֵּל את מצרים (שאת אוֹצְרוֹת מְזוֹנָהּ חָמְדוּ).
במהלך הוויכוח, הרחיבו האחים אודות משפחתם, וסיפרו כי השאירו אח קטן עם אביהם, וכי אח נוסף - אבד.
יוסף הורה לכלוא אותם למשך 3 ימים, ובסופם הצהיר, כי יאמין לגרסתם רק אם יורידו את אחיהם הקטן מכנען למצרים.
יוסף - שהכיר את השפה העברית - שמע את אחיו מתוודים בינם לבין עצמם, כי עונשם בא להם עקב מכירתו.
הדבר גרם לו לעצב והתרגשות, והוא בכה בחשאי.
לא נותרה בפניהם ברירה, שהרי מוכרחים היו להביא דגן לטפם.
הם השאירו את שמעון - כעירבון לשובם - בבית המעצר במצרים, ויצאו לדרך עם שקיהם המלאים.
במלון, כשפתחו את שקיהם, נחרדו לראות כי הכסף ששילמו בעד המזון - הוחזר לתוך שקיהם.
הם הבינו היטב כי הדבר ישמש בעתיד את המשנה למלך, כאמתלא להאשמה נוספת.
היה זה בהוראת יוסף שרצה להפחידם ולהביא אותם לחרטה אמתית על מעשה מכירתו.
האחים יורדים למצרים בשנייה
בהגיעם, סיפרו ליעקב את הקורות אותם, ואת התנאי שהציב בפניהם יוסף.
ברם, יעקב סירב לשלוח איתם את בנימין למסע הרכש הבא.
הוא דחה את ניסיונו של ראובן הבכור - לערוב לשיבת בנימין - בחיי 2 בניו (של ראובן).
ברם, לאחר שאזל המזון, נעתר בחוסר רצון לבקשת יהודה שהצהיר כי יערוב אישית לשוב בנימין. "אם לא אביא אותו בחזרה" - כך אמר - "אאבד את חלקי בעולם הבא"!
יעקב הורה לבניו לקחת מעט מפרי הארץ כְּמִנְחָה, וצייד אותם בסכום כסף כפול - כזה שיספיק לרכישת המזון החדש, ואף לתשלום עבור הרכישה הקודמת.
בהגיעם אל יוסף, חזרו האחים והתנצלו אודות הכסף שהושב להם בטעות, אולם יוסף הרגיע את רוחם בטענה כי ה' הוא שזימן להם את כספם בחזרה.
יוסף אף שחרר את שמעון ממעצרו, והזמינם לסעוד בביתו את סעודת הצהריים.
לאחר שהגישו לו את המנחה, התעניין בשלום אביהם, ובראותו את בנימין, פָּרַשׁ לבכות בחדרו.
הוא הפתיע את אחיו בהושיבו אותם לשולחן, לפי סדר גילם.
במהלך הסעודה שלח להם יוסף מנות מיוחדות. במיוחד הִרְבָּה לשלוח לבנימין - אחיו מאמו.
בינתיים, הורה יוסף למשרתו, למלא את שקיהם בדגן, להטמין בהם (שוב) את הכסף, ואף להחביא את גביע הכסף האישי שלו בְּאַמְתַּחַת (שק) בנימין.
למחרת בבוקר, לאחר שיצאו, שלח יוסף את משרתו לעצור אתם בעוון גניבת הגביע.
האחים הכחישו, ומתוך שהיו משוכנעים בצדקתם, הציעו כי ככל שיימצא מי מהם כגנב, יומת.
שליח יוסף "ריכך" את עונש המוות המותנה, והמירו בעונש מכירת הגנב לעבדות.
כדי לְשַׁוּוֹת לַחִיפּוּשׂ מַרְאִית שֶׁל הֲגִינוּת, ערך השליח את הַפִּשְׁפּוּשׁ בשקיהם עפ"י גילם.
לבסוף, "נמצא" הגביע באמתחת בנימין. (גביע, שכזכור הֻטְמַן שם בהוראת יוסף).
אז, קרעו האחים את בגדיהם בצער, וְהוּשְׁבוּ אַחַר כָּבוֹד אל יוסף, שהורה כי "הגנב" יישאר בידיו, וכל היתר יעלו חזרה לכנען.