אחרית ימי יעקב
את 17 שנות חייו האחרונות - עשה יעקב בשלווה במצרים.
טרם מותו, השביע את יוסף, שיקבור אותו במערת המכפלה ולא במצרים, מהטעמים הבאים:
- שלא יהפכוהו המצרים לאליל מקודש.
- שלא יתחלל גופו במכת כינים - המעותדת לבוא על המצרים, במסגרתה הפך העפר לכינים.
- שלא יחוש 'צער גלגול מחילות', שהרי לעתיד לבוא - תתקיים תחיית המתים רק בארץ ישראל, ולפיכך, אלו שנקברו בחו"ל ייאלצו להתגלגל אליה במחילות עפר כדי לקום לתחיה.
זמן מה לאחר מיכן, הוגד ליוסף כי חלה אביו, והוא מיהר לבקרו עם מנשה ואפרים בניו.
אז, בירך יעקב את בני יוסף, ובישר לו כי הם ייחשבו כבני יעקב (ולא כנכדיו) לעניין נחלת הארץ.
(קראו על כך בפוסט 👈 כאן מעיינים - ויחי)
ברכת השבטים
לפני מותו - כינס יעקב את בניו, ואמר:
- לראובן, דברי תוכחה, וציין כי למרות היותו הבכור, הרי שֶׁבְּחַלְּלוֹ יצועי אביו - הפסיד את בכורתו. (קראו על כך בפוסט 👈 כרטיס ביקור - וישלח)
- לשמעון, דברי תוכחה על שהרגו - הוא ולוי - את כל תושבי שכם כנקמה על מעשה דינה (ראו בפוסט הנ"ל), ובגין היותם הגורמים הדומיננטיים במכירת יוסף לעבדות.
על שמעון גזר שיהיו צאצאיו מלמדי תינוקות המתפרנסים בדחק ובנדודים. - ללוי, כָּלַל את תוכחתו עם זו של שמעון, וגזר על צאצאיו שיתפרנסו מתרומות ומעשרות.
- ליהודה, דברי שבח - על שהודה ברבים כי תמר כלתו מעוברת ממנו (קראו על כך בפוסט 👈כרטיס ביקור - וישב).
יעקב גם ניקה את יהודה מהחשד שקינן בלבו (של יעקב), שיהודה היה זה שסחף את אחיו למכור את יוסף, כיוון שחשש שייטול ממנו את המלוכה וההנהגה.
כנגד זאת, בירכו עתה - כי מלכי בית דוד, וראשי הגלויות יהיו מבניו.
יעקב בירך את נחלת יהודה, עד כי כל עץ גפן - יניב תנובה רבה כמשקל הנשיאה של עַיִר,
וכל ענף גפן - יניב כמשא חֲמוֹרוֹן צעיר (בן אָתוֹן).
לֶחְיִי בני יהודה יאדימו מריבוי יין, ושיניהם ילבינו מחלב. - לזבולון, נבואה כי נחלתו הסמוכה לים, תביא אותו להתעשר ממסחר ימי.
- ליששכר, שיבח את אופיו הסבלני, שבזכותו ישקוד על לימוד התורה בעמל מתמשך.
נחלתו הפורייה תשחרר אותו מעיסוקים חומריים, וצאצאיו יִמָּנוּ על חכמי הסנהדרין.
(אגב, את השם יששכר מבטאים בְּשִׂין יחידה - ישכר). - לדן, ניבא כי שמשון הגיבור אשר יצא מצאצאיו - הוא אשר יושיע את ישראל מפלישתים.
- לגד, ניבא כי צאצאיו ילכו בגדודי החלוצים בעת כיבוש ארץ כנען ע"י יהושע.
- לאשר, בירך את נחלתו הגלילית המגדלת עצי זית ופירות שְׁמֵנִים (מתוקים).
- לנפתלי, בירך את נחלתו - טבריה ובקעת גינוסר - הממהרת לגדל פירות, אשר על אכילתם מתענגים בני האדם ומברכים את ה'.
- ליוסף, כי כנגד סבלו הרב מאחיו - זכה לחן וליופי, עד כי בנות מצרים נהגו לעלות על החומה כדי להביט בו. הוא התחזק במלכות, ניתנה לו טבעת פרעה, ובכך הפך להיות רועה ומלך על השבטים המהווים את הבסיס של עם ישראל.
ובגלל שלא נגררת לחטא אשת פוטיפר - יתברך זרעך.
הזכרים - בכושר הולדה חזק ופורה, והנקבות - בהריון תקין ובר קיימא.
ברכותיי העצומות תתחברנה עם הברכות שברכוני יצחק ורבקה הוריי - ותבואנה אליך. - לבנימין, ניבא על ניצחונות שאול המלך (שיצא מזרעו) במלחמתו עם העמים סביב ישראל.
את אויביו יטרוף, ואת שללם ישלול.
קבורת יעקב
נאמן להבטחתו, להוליך את גופו לקבורה בארץ ישראל, ציווה יוסף על הרופאים לחנוט את גופת אביו כדי שתעמוד בתלאות הדרך.(על אופן החניטה ועל ביאור הפועל ח.נ.ט קראו בפוסט 👈 רגע של עברית - ויחי)
פרעה הרשה ליוסף להשתחרר מעול המלוכה ולהסיע את אביו לקבורה בכנען.
הוא אף שלח רוכבים ופרשים ללוות את משפחת יעקב במסעה.
בהגיעם לגורן האטד (מישור ענק מוקף צמחי אטד), ערכו מספד גדול.
מלכי כנען ונשיאי ישמעאל זממו לנצל את ההזדמנות למלחמה, ברם כאשר ראו את כתרו של יוסף - המשנה למלך האימפריה המצרית - שינו את טעמם, ותלו גם את כתריהם שלהם כעטרה לארון.
את מיטת יעקב נשאו עשרה מבניו, עם מנשה ואפרים.
האחרונים החליפו את לוי (המעותד לשאת את ארון הקודש) ואת יוסף (המכהן כמלך).
אחרית ימי השבטים
לאחר שובם, התרחק יוסף מעט מאחיו.
הללו חששו כי בדעתו להינקם מהם על מכירתו, ולכן, סיפרו לו, כי טרם שמת - הורה יעקב - כי עליו למחול לאחיו על חטאם. לאמיתו של דבר לא ציווה יעקב על זאת, כי בטח בטוהר לבו של יוסף.
ואכן, יוסף הפיג את חששם בדברי טעם והגיון. וכך אמר:
- הרי בסופו של דבר, הוברר כי הכול היה לטובה.
- מה 'ארוויח' מהריגתכם?
הרי קודם שבאתם למצרים, ראו בי עבד נחות.
רק לאחר שבאתם לכאן, עלתה קרני - כשנוכחו כולם שאני ממשפחה מכובדת.
אם אהרוג אתכם - יפטירו כולם 'מסתבר שהם לא אחיו, ולחינם התפאר בהם" - שוו בנפשכם: עשרה אחים לא הצליחו להרוג את האחד. היכול האחד להרוג את העשרה?
המצרים חנטו את גופו והטמינו אותה בארון מתכת.
קודם מותו, זכה לראות רִבֵּעִים (נינים) - והשתעשע עם בניו של מכיר (נכדו) בן מנשה (בנו).